אולי בשנה הבאה נשים לב

שטף האירועים של היום יום גורם לכך שלעיתים סיפורים חשובים קצת מתפספסים לנו ומקרים שאולי היה ראוי שנקדיש להם יותר תשומת לב יוצאים מקופחים. עורכי וואלה! חדשות פשפשו קצת בזיכרונם, נזכרו בדברים שהציקו להם השנה, אבל לדעתם לא זכו לכבוד הראוי להם. אולי בשנה הבאה.

במהלך סערת ההתנתקות באוגוסט האחרון כמעט ולא עצרנו לעצור לרגע ולהרהר באירועים הקטנים והמשמעותיים יותר, שכמה מהם טומנים בחובם משמעות רבה מזו שאפשר היה לייחס להם במהלך המהלך.

באמצע אוגוסט נתבשרנו, בשתי ידיעות שנבלעו בשטף הכללי, על הקמתה של הרשות האוטונומית של מתיישבי גוש קטיף, רשות שטענה לזכות לחיים עצמאיים, בנפרד מן השלטון הישראלי, וזאת, לא פחות מאשר ע"פ אמנת ז'נבה. אריה יצחקי, מן הדמויות הקיצוניות וההזויות ביותר בגוש קטיף, ורעיו ליוזמה (שלטענתו מנו כ-1,500 איש) ביקשו סיוע לוגיסטי וצבאי מן המדינה היהודית ומהעולם, והחלו בפעילות מזורזת לייסוד מוסדותיהם ולעריכת בחירות מזורזות, במנותק באופן מופגן מן המנגנונים הישראליים.

הסיקור התקשורתי התייחס לעניין כולו כאל עוד ספין, אחד מיני רבים. ודאי הרי שאלה אינם חושבים שיוכלו לשרוד ולו יום ברצועת עזה רוויית המשקעים והיצרים, ודאי וודאי שלא כשכנים טובים לבני המקום. המתונים אמרו, כי מדובר בלא יותר מאקט של הסברה בוטה מצד המתנחלים, הפסימיים - יוזמה בסגנון מצדה. חשד בלבי, כי אף מכונניה של הרשות היהודית, בראשותם של בני הזוג יצחקי, לא לקחו את עצמם באמת ברצינות.

ואולם, נדמה שבאירוע הזה ישנו מעט המגלה מרובה, או שמא ספין המגלה את המשמעות השלימה. אין כאירוע זה כדי להראות בפניה של המדינה, שעוד זהות מוחלטת נשברה. ציבור המתנחלים, ובמידה מסוימת הציבור הלאומי-דתי (בסדר זה כך היה נדמה), שנהנה כל כך לזהות עצמו באופן מוחלט עם מנגנוני המדינה, להתבשם מעוצמתה, להתפנק בהגנתה, שבר את הזהות הזו, וגילה כי אותה קדושה מדומה שייחס לה, יכולה להימוג הרף עין.

הזהות נשברה. ולא רק עם המדינה הדמיונית של אריה יצחקי, זה אולי רק הסימפטום הבולט ביותר. הזהות נשברה משום שהאופציה לתפוס עצמם כתרבות נגד לאותה המדינה כבר נמצאת בגלוי על השולחן. ומכאן אין חזור.

דבר לא עוצר את הפקידים בעיריית ירושלים. הם שועטים קדימה וממשיכים לדחוף, תוך התעלמות מהמצב הכלכלי-חברתי ההולך ומדרדר של העיר, תוכנית מתאר גרנדיוזית שאמורה למחוק את נוף הרי ירושלים, ויחד איתו - לטענתם - יימחקו באבחה גם את כל הבעיות הקשות של העיר. אם תאושר התוכנית להרחיב את שטח השיפוט, שכבר כיום גדול מפריז, יכוסו ה"הרים סביב לה" בשכונות-שכונות של בטון כעור.

גם 16 אלף התנגדויות שהוגשו לתוכנית, החל מארגוני הסביבה, דרך אנשים פרטיים שהחליטו ש"צריך לעשות משהו" (בטח היו ב"צופים") וכלה בח"כים בולטים, כולל אחד שמנמן שהחווה של אבא שלו בכלל לא נמצאת באזור, לא בטוח שיצליחו לעצור את פקידי העירייה הלומי שיכרון הכוח.

אז לכבוד השנה החדשה, נתפלל לנס. אולי תיגמר לשפן של עיריית ירושלים הבטרייה, ואולי יעלו על נוסחת פלא אחרת שלא תכלול את הרי ירושלים. אבל בגלל שבדרך כלל נסים לא קורים, רוצו מהר לצלם, לפני שייעלם. כי לא תקראו על זה בשום מקום אחר, אז לפחות תראו את זה בעיניים.

45 ישובים בדואים בלתי מוכרים עדיין נמצאים בנגב. 45 כפרים בהם אין מים זורמים כל השנה, ולא רק כשמנתקים אותם בגלל חובות לרשויות. 45 כפרים בהם אי אפשר להציג מקרר ריק, בגלל שכשאין חשמל גם אין מקרר. 45 כפרים בהם התלמידים לא נוסעים באוטובוס לבית הספר, אלא הולכים קילומטרים ברגל. לא בשביל הכושר, אלא פשוט כי אין כביש.

ואולי זה נשמע מעט, 45 כפרים בסך הכל. אז נגיד את זה קצת אחרת – מעל 80 אלף אזרחים חיים במדינת ישראל בתנאים מחפירים. אזרחים. זו קבוצת האזרחים המצויים במצב הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר במדינה, על פי נתוני הלמ"ס. אזרחים עם תעודת זהות כחולה, כמו שלנו.

ולמרות שהמצב שלהם הוא מהגרועים שיש, לא רואים אותם כמעט. קולם לא נשמע. אליהם לא באים לצלם, אותם לא מראיינים. כי את מי זה מעניין? מיעוטים לא מצטלמים טוב.


מתי נתחיל להתייחס גם לאלו שלא מביאים רייטינג? לא רק לאלו שדומים לנו, אלא נתייחס לכולם? גם לאלו שלא זוכים לחמש דקות התהילה בעקבות איזה דו"ח שמתפרסם ואנחנו משלמים עבורם מס שפתיים.

כלב נשך איש זה לא סיפור, איש נשך כלב זה סיפור. עד כאן שיעור ראשון בתקשורת. אבל אנחנו מתעקשים לנהוג כבת יענה ולהתעלם ממקרים בהם אדם לא מסתפק בלנשוך כלב, אלא אף מפליא בו את מכותיו, מצית אותו, מטביע אותו או פשוט דורס אותו בשם הנאה שטנית ודוחה, או כתוצאה ממצוקה שלא אותרה וטופלה בזמן.

כמו החברה כולה, גם אנחנו העיתונאים מתייחסים לבעלי החיים באופן אינטרסנטי. התעללות בבעלי חיים מעניינת רק כשהיא מפרסמת את בגדי הפרווה של חברת בגדים פופולרית, או כשהיא מעלה לסדר היום את מצוקתם של מי שבחרו להתפרנס מטחיבת צינורות ללועו של אווז. בניגוד למקרה העץ הנופל ביער, בעל חיים שנזרק מהגג, נחבט בקרקע ונפגע אנושות, גם אם איש אינו שומע אותו.

תופעת ההתעללות בבעלי החיים ראויה לסיקור נרחב, לא משום שהיא עלולה להוביל לפגיעה בבני אדם, אלא משום שהיא מעיבה על צלם האנוש של כולנו, שהולך ונעלם. פה קבור הכלב.

שישה בני אדם נהרגו בשבוע שעבר בשיטפונות שהציפו מאות בתים והרסו כבישים וגשרים. מאות בני אדם פונו מבתיהם, אחדים חולצו מגגות הבתים באמצעות מסוקים. מדובר בגל השיטפונות השישי הפוקד את המדינה מאז חודש אפריל, במהלכם נספו עד כה למעלה מ-70 בני אדם. עלות הנזק הכוללת מוערכת בכ-1.9 מיליארד דולר.

לא, לא מדובר בדרום ארה"ב, גם לא בוויטנאם או קמבודיה, אלא במקום קצת יותר קרוב – רומניה. שמעתם על זה? גם אני לא, עד שהגעתי לביקור אצל הורי. "למה אתם לא מדווחים על השיטפונות ברומניה?", העירה אמי, שצופה בקביעות בערוץ הטלוויזיה ההונגרי. מהטלוויזיה השנייה, מהערוץ הספרדי, התעניין אבי מדוע אין סיקור מקומי על שריפות הענק בפורטוגל (לפחות 16 הרוגים באוגוסט).

ידוע שהעיתונות בארץ נוטה להתמקד במערב, ולהתעלם מאסיה ומאפריקה. אבל לעיתים קרובות, המערב אצלנו הוא רק אותן מדינות בהן דוברים אנגלית. נכון שחל שיפור, וכולנו כבר מכירים כל חריץ בפניו המצולקות של יושצ'נקו, אבל לפעמים צריך לנטוש את זווית הראייה הצרה, שמעניקים לנו סקאי ניוז וה-CNN.

בני נוער בימינו, אומרת הקלישאה, הם בטטות-כורסא הנעות בין הערצה עיוורת לטלנובלות לבין אתרי פורנו באינטרנט. אבל יש גם אחרים, ששייכים לקהילה תרבותית שעיקרה ספרות, קולנוע ופעילות חברתית עשירה, קהילה פופולארית ורווחית, שיוצרי הוליווד מקדישים לה את התקציבים הגדולים ביותר, וסינמטק תל-אביב מקדיש לה, ורק לה, את שני המועדים המבוקשים ביותר לפסטיבלים בארץ, חול המועד סוכות וחול המועד פסח.

אני מדברת על קהילת חובבי המדע הבדיוני והפנטסיה. הפסטיבל השנתי "איקון" משך בסוכות של שנה שעברה עשרת אלפים איש מכל רחבי הארץ, לתוך בליל של הרצאות אקדמיות, הפקות מקור ישראליות ופסטיבל סרטים בין-לאומי. גם המגזין שלהם "חלומות באספמיה" התחיל בשנה שעברה להגיש לאלפי מנויים את מיטב היצירה הישראלית החדשה בתחום.

פעם, איש מאותם חובבים גאים לא היה מעז לגלות בציבור את דבר תחביבו הסודי: הם נחשבו ל"חנונים", מחוצ'קנים, מוזרים. היום, בתקופה ששר הטבעות-הארי פוטר-ספיידרמן וחבריהם הם מוצרי חובה, המקום היחיד בו מתגוררת הסטיגמה הזו הוא עליית-הגג של מערכות התקשורת המיושנות יותר. יש כאן סיפור גדול, תופעה תרבותית חדשה - וצוותי צילום שהגיעו לפסטיבל הקודם עדיין ניסו לצוד את הילד האחרון שמסתובב עם אוזניים של ספוק. אחרת, אמרו, העורכים שלהם, לא ירצו לשדר את הכתבה. שאר אלפי האנשים בקהל: אנשי עסקים מצליחים ומלכות כיתה, סטודנטים מכל התחומים ואיקוני תרבות – מביטים בסיקור המיושן, ומגחכים.

עברו השנים שבהם היו מיעוט נרדף: היום הם שולטים באוטוסטרדת המידע של העולם הטכנולוגי, והתרבות מחזרת אחריהם בלהט. התקשורת, כנראה, פשוט לא מצליחים לעמוד בקצב.

לפני כשלושה חודשים שודרו בחדשות 10 תמונות, בהן נראה סא"ל בצה"ל נוגח עם קסדתו בפלסטיני שהפגין נגד גדר ההפרדה בכפר אימתין, שבאזור קלקיליה. הארץ רעשה, ומיד שקטה. מאז אותו אירוע אלים במיוחד, אף אחד לא שאל מה עלה בגורלו של אותו סא"ל דוד קמחי, שבינתיים, למי שתהה, נשאר בתפקידו כמג"ד בשיריון.

מדובר בסגן אלוף בצה"ל, המפקד על מספר לא מבוטל של חיילים, שיכולים ללמוד ממנו ואולי אף לקבל ממנו פקודות ברוח הדברים שעשה בעצמו ועל כן יש למצות איתו את הדין למען יראו וייראו. אבל אלימות המפקד נבלעה בתוך סיקור ההתנתקות ו"הנחישות והרגישות" של כוחות הביטחון. כך שהנחישות הרבה והנטולה רגישות נעלמה כלא היתה.

מצד שני, כששר הביטחון מאיים, מול עדשות המצלמה, על ראשי החמאס כי ישלח אותם על טיל לאן ששלח את קודמיהם בתפקיד ומורה לפקודיו "לא לרחם" על הפלסטינים במחסומים - אז למה שסגן אלוף יתנהג אחרת.

אז למי שתהה, מדובר צה"ל נמסר כי חקירתו הועברה לחקירת מצ"ח. ממצאי החקירה הועברו לחוות דעת הפרקליטות הצבאית וטרם התקבלה החלטה בנושא. אנחנו מחכים.