"לא יעלה על הדעת" זה כבר לא תירוץ

הנסיגה מעזה, חרף ההערכות שהעמידו בספק את היתכנותה, מהווה הזדמנות למנות כמה פרות קדושות נוספות, שברור לכולם ש"לא יעלה על הדעת" שיישחטו, למרות שרובנו כבר מזמן היינו שמחים לצלות אותן על המנגל. גם אחרי הנסיגה מלבנון, ואפילו אחר השלמתו המאוחרת של נתב"ג 2000, האיסור על פיטום האווזים והפסקת מכירת הפרוות בקסטרו, לא חסרות דוגמאות לפרוייקטים לאומיים, וגם לרעיונות קטנים ומקומיים, שתקועים בלי סיבה, ואשר אולי עתה, בפתחה של השנה החדשה, כדאי לשקול מחדש להניע קדימה. רשימה חלקית ובהחלט לא סופית.

הגיע הזמן לצאת גם מהגדה המערבית. לא רק מחומש ומשא-נור, אלא גם ובמיוחד מהיישוב האלים והסהרורי בחברון וממוקדי חיכוך נוספים, התקועים כמו עצם בגרון הפלסטיני, בהם 'איתמר', 'מצפה יאיר', 'מעלה רחבעם', 'עדי עד', ועוד. רוב הציבור תומך במהלך וסולד מאותו קומץ העושה בשטחים הפלסטינים כבשלו. והפעם אין צורך לכנות את המהלך בשם כה מפוצץ כמו 'התנתקות'. אפשר להודות שמדובר בנסיגה.

מה צריך לעשות?
לדרוש משאל עם או בחירות, שבמרכזן עתיד השטחים הכבושים בגדה. נראה מי יהיה המנהיג שיודיע, חד משמעית, שהוא מתכוון להוציא את החיילים והמתנחלים מהגדה. ונראה מי יהיה זה שיצהיר, קבל עם ועדה, שהוא תומך בהמשך פעילות צה"ל במחנות הפליטים של שכם וג'נין.

אלפי תלמידים מוכשרים וחכמים, אשר לא כל כך מסתדרים עם מספרים, נאלצים לשלם מחיר כבד בכיתה י"ב, כשמגיע המועד של בחינת הבגרות במתמטיקה. בניגוד לבגרות בספרות, בתנ"ך או באזרחות, מישהו במשרד החינוך החליט בטעות, שדווקא מתמטיקה צריך ללמוד ברמה מורחבת. אם היו משקיעים את כמות השעות שמבוזבזות על פיתרון משוואות, פונקציות בשני נעלמים ובעיות בטריגונומטריה, בהרחבת האופקים הצרים כל כך של הנוער, מצבנו היה נראה הרבה יותר טוב. ומי שמספרים ממש עושים לו את זה, מוזמן לפתור בבית, בשעות הפנאי, את התרגילים של אספיס ובני גורן.

מה צריך לעשות?
על פניו, לא צריכה להיות בעיה לבטל את בחינת הבגרות במתמטיקה. משרד חינוך שהתיר לתלמידיו להיבחן ברכיבה על סוסים, בגידול כלבים ובתקליטנות, לא יכול להציג שום טיעון קביל בעד או נגד שינויים כאלה ואחרים במתכונת הנוכחית.

עם הדחתו של מנכ"ל הרשות, יוסף בראל, בצעד אמיץ, נחוש ורגיש, נראה היה שרוח רעננה נושבת במסדרונות העבשים של רוממה, שהגיעה בשנה האחרונה לתקופת השפל העמוקה ביותר שלה. אך בהדחת המנכ"ל לא הסתיים טיפול השורש הנדרש ברשות השידור. בפועל, דרושה רפורמה מקיפה הרבה יותר, שתעקור מן השורש כמה מהתחלואים הטבועים בה מזה שנים, ותאפשר להעניק תמורה אמיתית בעד האגרה ולהחיות מחדש את בית הקברות המתקרא ערוץ 1.

מה צריך לעשות?
שר האוצר הנוכחי, אולמרט, הוביל את מהלך ההדחה, אבל נטש את המאבק. עכשיו כבר אי אפשר לצפות ממנו לגדולות – הוא עסוק מדי בתפקידיו הרבים, כשר התמ"ת, שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה. אבל בימים אלה, עוד בטרם מונה מנכ"ל החדש לרשות, יש לדרוש מהמנכ"ל המיועד להציג, תוך זמן סביר, תוכנית לרפורמה מקיפה ברשות, כתנאי להמשך העסקתו.

כולם יודעים, אבל מעטים מדברים על זה בגלוי. צה"ל לא זקוק לרבים מהחיילים שלו. במסדרונות הקריה וצריפין מסתובבים אלפי נערים ונערות חסרי תעסוקה, שרק מחכים ללכת הביתה. הם נמצאים שם שלוש שנים, מתוסכלים וחיים על חשבון משלם המיסים, בלי צורך אמיתי. הגיע הזמן למצוא אפשרויות תעסוקה ראויות עבורם ועבור הסרבנים, החרדים, הערבים ופסולי השירות באשר הם. שירות אזרחי חובה, כחלופה לשירות צבאי, עבור מי שהצבא אינו חפץ בו, מסיבה זו או אחרת, הוא אפשרות שיש לשקול.

מה צריך לעשות?
יש לדרוש מראש אגף כוח אדם בצה"ל, בשיתוף הרמטכ"ל, לחשוף את הנתונים המעודכנים על מספר החיילים המיותרים, דווקא עכשיו, בראש השנה, ולדרוש משר הביטחון לפעול לשינוי חוק הגיוס.

גופים אזרחיים במובהק, חפים מכל קשר או אינטרס עם צה"ל והמשטרה, הם שצריכים להיות אמונים על חקירת מחדלים ופאשלות של גופי הביטחון שלנו. פרשת הרוגי אוקטובר 2000', שעומדת להיחקר במח"ש בפעם השנייה היא הדוגמה הנוכחית לבעייתיות שבשיטה הקיימת. גם צה"ל, מצידו, מקמץ בפתיחת חקירות בעקבות מקרי הרג בשטחים, ולטענת ארגוני זכויות אדם, חוקר רק 5% מהם. לצד זאת, אף אחד לא באמת מאמין לממצאי התחקירים הפנימיים שעורכים הגופים לעצמם. למען האמינות ושמם הטוב, כדאי לתת לגופים חיצוניים ובלתי תלויים לבדוק את מה שנעשה במשטרה ובצה"ל.

מה צריך לעשות?
באיחור של שנים, גיבשו במח"ש יוזמה לשינוי מבנה היחידה. השלמתה אמנם תיקח עוד זמן רב, אך כעת צריך להכות בברזל בעודו חם, ולכפות על צה"ל לאמץ מהלך דומה.

איך שלא מסתכלים על זה, השיטה הנוכחית בה מוחלפת הממשלה כל 4 שנים (ובפועל, לעיתים תכופות הרבה יותר), לא מאפשרת קיומו של מינהל תקין. יותר מדי שרים מתחלפים לעיתים קרובות מדי, באופן שמונע מהם לעצב מדיניות לטווח ארוך - כזו שאת פירותיה לא בהכרח הם עצמם יהיו אלה שיקצרו. מי שמשפיע בפועל על מקבלי ההחלטות אינם האזרחים, שבחרו בהם, אלא אנשי מרכז, עסקנים פוליטיים, לוביסטים, מאכרים, ובעלי הון. החלטות הרות גורל מתקבלות בהצבעות חפוזות באמצע הלילה, כתוצאה משיקולים פוליטיים צרים, ולא מתוך התחשבות אמיתית בטובת הציבור.

מה צריך לעשות?
יש יותר מדי אנשים שמרוויחים מהשיטה הקיימת, וקשה עד בלתי אפשרי יהיה לשכנע אותם לזוז מכסאותיהם. מה שבכל זאת ניתן לעשות, בשלב הראשון, הוא להקים ועדה לבחינת חלופת שיטת השלטון, בה יהיו חברים נציגי הממשלה והכנסת, משפטנים מהארץ ומהעולם, ופרופסורים המתמחים במדע המדינה. מי יודע, אולי עוד יצמח משם משהו.

בירושלים כבר החלו העבודות על בנייתה של הרכבת הקלה, אבל בתל אביב תתאים הרבה יותר רכבת תחתית. בכבישים מספיק צפוף. כבר ב-52' הורה בן גוריון לשרת העבודה דאז, גולדה מאיר, להתחיל בבניית ה"מטרו" בעיר. דומה שמאז לא חלה כל התקדמות בנושא. ועדות, תקציבים, תכנונים ורעיונות יש בשפע. אבל גם פקקים ומצוקת חנייה חריפה.

הבעיה העיקרית במקרה הזה היא של תיאום בין הגופים השונים - הרשויות המקומיות, משרד הפנים, משרד התחבורה, וחברת נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים). האחרונה, אגב, הוקמה כבר ב-97', ובאתר האינטרנט שלה היא דואגת לעדכן את הציבור על ההתקדמות בעבודות לקראת הקמת הרכבת – עבודות שמסתכמות עד עכשיו בהעתקת תשתיות.

מה צריך לעשות?
כדי שבאמת תהיה כאן רכבת בעשור הקרוב, ולא רק על הנייר, צריך פשוט למנות איש אחד, במשרה מלאה, שמכיר את הנפשות הפועלות, מצוי בנבכי הביורוקרטיה המוניציפלית המשמימה, ואשר יקדיש את כל זמנו ומרצו לתיאום ולפתרון מחלוקות שיצוצו בין הגופים השונים, ולא ירפה – עד שהקו הראשון יסע לאורך אבן גבירול.

תופעה מכוערת שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בארץ, היא העסקתם של עובדים חסרי זכויות, תחת השם התמים, לכאורה, "עובדי קבלן". בפועל, ראוי יותר לכנות אותם "עבדי קבלן", שכן תנאי העסקתם שוללים מהם זכויות שמגיעות להם לפי חוק, דוגמת דמי הבראה וחופשות, ולעיתים גם דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות. לרובם לא משלמים שעות נוספות, שלא לדבר על תשלום עבור ימי מחלה. בהיעדר חוזה ישיר בין המעסיק והעובד, אין להם כתובת אליה הם יכולים לפנות, וניתן לפטר אותם בלי סיבה ובלי פיצויים. עובדי הקבלן מועסקים על ידי חברות כוח אדם, ונמצאים בכל תחום ומגזר, כולל במשרדים ממשלתיים. כדי למגר את התופעה נדרש מאמץ אכיפתי והסברתי מוגבר, שיתמקד במעסיקים עצמם – אוניברסיטת ת"א, לדוגמה – ולא בחברות הקבלן שמספקות את העובדים.

מה צריך לעשות?
לדרוש מהשר הממונה לאכוף את החוק בלי פשרות, ולא להסתפק בתשובה לקונית, דוגמת זו שהעביר השר אולמרט לכנסת, לפיה למשרדו "אין סמכות אכיפה, מפני שפגיעה ברוב זכויות העובדים לא מהווה עבירה פלילית". ואם צודק השר, יש לפעול באופן מיידי לשינוי החקיקה, כך שמעסיק שלא נותן תלוש משכורת, או לא משלם החזרי נסיעות, ייחשב כעבריין.

גם אם לא כולם עוד הפנימו את זה, המשרד לאיכות הסביבה הוא אחד הגופים החשובים ביותר ותחומי האחריות שלו נוגעים, ישירות, לאיכות החיים של כל אחד ואחד מאיתנו. מפליא, אם כך, שאין כל זיקה בין חשיבותו של המשרד והסמכויות שמוענקות לו. עבודה לא חסרה. החל מהורדת זיהום האוויר בגוש דן ובחיפה, צמצום הזרמת השפכים לים, הידוק הפיקוח על מפעלים פולטי עשן מזהם, טיפול באנטנות הסלולריות ובאתרי פסולת, ועוד.

מה צריך לעשות?
המפתח להצלחת פעילותו של המשרד נעוץ ביכולת האכיפה שלו, ובדמות סמכותית ו"בולדוזרית" שתעמוד בראשו. אולי כדאי לחשוב בכיוון של איווט ליברמן או עמרי שרון.

על פי החוק כיום, מחיר הפחיות והבקבוקים הקטנים עלה ב-25 אג', ועם החזרתם מקבל הצרכן את הכסף חזרה. בפועל, רוב הציבור לא מחזיר את מיכלי המשקאות והפיקדון הפך בעצם למס נוסף. לצד זאת, ובניגוד לכל היגיון צרכני וכלכלי, הושמטו מהחוק בקבוקי הליטר וחצי המשפחתיים, בעקבות התנגדותה של ש"ס. הסיבה: החרדים צורכים הרבה בקבוקים גדולים ובש"ס לא רצו לייקר את המחיר עבורם. היום יכול כל אדם, מרצונו החופשי, להשליך את הבקבוקים הגדולים למיכלים הצהובים שנמצאים במרכזי הערים, אבל בהיעדר עידוד כספי, מושלכים בקבוקים רבים לפח הזבל הרגיל, ולא ממוחזרים.

מה צריך לעשות?
לגייס, באמצעות מכרז, גוף פרטי, שיאסוף את הבקבוקים, גדולים כקטנים, ויישלם מכיסו לצרכנים, בלי שאלה ישאו בנטל הפיקדון. את הרווחים ממיחזור הבקבוקים – מכירת הפלסטיק - הוא יגרוף לכיסו, וכך שני הצדדים יצאו מורווחים.