וגם הנגב עוד יהיה רעננה

אחת הכותרות המשמחות ביותר בתקופה האחרונה הייתה בחירתה של רעננה לאחת הקהילות הבטוחות בעולם. אנשי העירייה ביקרו בכל גן וגן ווידאו כי הילדים בטוחים, נכנסו אל בתי הקשישים והתקינו בהם אמצעי בטיחות, ואף טרחו להזמין כל אחד ואחד מהם אל קופת החולים, כדי לוודא שהם נוטלים את תרופותיהם. לראשונה זה זמן רב, ידיעה שמחממת את הלב.

אך עם זאת, לא ניתן שלא להשתומם אל מול הפערים העצומים בין העיר הירוקה שבשרון לבין ערים כה רבות בדרומה של הארץ. בעוד ילדי רעננה מקבלים מפה כיצד להגיע בבטחה לגן, הילדים הבדואים צועדים קילומטרים בחולות ותחת שמש קופחת. בעוד מערכת הבריאות בעירו של עוזי כהן סופרת את גלולותיהם של תושביה הוותיקים, בנגב מצומצמים שירותי הבריאות לכדי בית חולים אחד ויחיד שמשרת מאות אלפים.

השנה האחרונה, הייתה אמורה להיות שנת מפנה עבור הנגב. השכם וערב עמדו אנשי הדרום בלב התירוץ הלאומי לפינוי ההתנחלויות. "הכסף שהושקע בגוש קטיף ילך לפיתוח הנגב". הרשו לי לשער, כי גם לו פונה גוש דן לא היו מקבלות ערי הדרום ולו אגורה שחוקה יותר. האם ניסנית ונצרים עמדו כמכשול בפני רצון הנבחרים לשחרר כספים לדימונה וירוחם? או שאולי היה זה הרגל עתיק יומין שצמח עם קום המדינה, על פיו יש ישראל אחת ויש ישראל השנייה.

לו הייתי מספר לכם, גולשים יקרים, על מדינה, בה גביית דמי חסות היא דבר שבשגרה. מדינה בה לא טורחים האזרחים אפילו להרים טלפון למשטרה לאחר שרכבם נגנב. מדינה שבה נתגלו השנה לראשונה מקרים בהם נערות בנות 14 מוכרות גופן, ובאותו מקום "צומחות" ערים שקרוב למחצית מתושביהן לא משלמים מסים, כי פשוט אין. ממש שם גרים עשרות אלפים, באופן טבעי ומוכר, באוהלים ללא חשמל ומים ושם יורה האויב רקטות על ילדים ללא שום תגובה ראויה. כבר במהלך הרשימה המצומצמת הזו הבנתם, אם קראתם את הידיעות הקטנות השנה, שזו לו גוואטמלה או ניז'ר, אלא מדינת הנגב.

אם תדברו עם ראשי הערים בדרום תשמעו בעיקר אופטימיות. הם יספרו לכם על קרקעות שיופשרו בקרוב, בעזרתן ינסו למשוך אוכלוסיות חזקות, כפי שקורה בקרית מלאכי ובקרית גת. עבור שתי ערים אלה הייתה השנה האחרונה אולי קשה מכולן. בקרית גת, הגיע מספר נתמכי הסעד ל-15,000 בני אדם. בקרית מלאכי עלה שיעור המתאבדים בני העדה האתיופית למספר חסר תקדים. בעיות כמו אלו, הנחשבות ללקוחות מן החצר האחורית של ישראל, עומדות בפתחן של ערים כמו אלה. כאן, רווחת התושב זה לא חוגים בצהריים - זו ארוחת צהריים. שותפות לגורל הן דימונה, אופקים ואפילו ערד שנחשבה למשגשגת שבערי הדרום. בכולם האבטלה גואה, אך הראש עדיין מורם והאוזן עדיין כרויה להבטחות קברניטי הארץ. רק לאחרונה הבטיח המשנה לראש הממשלה כי תוך חמש שנים יכפיל הנגב את אוכלוסייתו. כמה זה חמש שנים בזמן פרס?

בכל פעם שאני נוסע בכביש באר שבע תל אביב, אני מאוד מקווה שלא תעצור אותי משטרה. לא בגלל שפשעתי חלילה, אלא בגלל עזות המצח של המדינה לתת לי ולאלפים כמוני מדי לילה לנהוג מדי לילה על כביש, שמרביתו שרוי בעלטה ואז לשים גם שוטרים שידרשו ממני לנהוג בצורה שאינה מסכנת חיים. זו רק אחת הדוגמאות לדואליות בה נוקטת המדינה כלפי תושבי הדרום. דוגמא אחרת היא קריאתו של שר האוצר ללכת לעבוד, מבלי שציין איפה. הכלכלה הליברלית כבר עובדת מזמן, אם לא שמת לב מר נתניהו, בדרום גם כך כל אדם בזכות עצמו.

חשוב להבין כי מעבר לעובדה שהדרום הוא איבר ישראלי, הוא מהמשובחים שבהם. החומר האנושי שם הוא אדיר. האוכלוסייה המקומית רוצה, פשוט רוצה – דבר שכבר מזמן נשכח בחלקים אחרים של אחוזתנו. החלק המבוסס של הנגב, יצליח עוד יותר, לו החלשים – אנשי העולם השלישי שגרים במדבר יקבלו את הדחיפה שתרים את כולם מעלה. השנה הזו חייבת להיות שנת המפנה, ולו רק כדי לבסס את הגושפנקא שניתנה להתנתקות. אולי עוד לא רעננה, אבל הבטחתם, עכשיו זה הזמן לקיים.