פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שאלת תם – למה צריך את קו העוני?

      מיליון וחצי עניים רשומים הם בני אדם עם פנים ושמות, שמנסים "לגמור את החודש". האם קו העוני משקף מציאות ומהי האלטרנטיבה?

      גם השנה, כמו כל שנה, לקראת ראש השנה אנו מוקפים בפרסומות הקוראות לנו לתרום מזון למשפחות מעוטות יכולת. כל זה משתלב עם דו"ח העוני האחרון, לפיו המצב בישראל חמור. מאוד. המצב כאן כל כך גרוע, שאפילו שר האוצר, ראש הממשלה ואנשי מפלגת העבודה יודעים את זה והמלחמה בעוני הפכה לטרנד החדש של הפוליטיקה. תשומת הלב הזו יכולה אולי להתפרש גם ככלכלת בחירות, אבל זה לא משנה את העובדה שיש המון עניים בישראל.

      אז מהו בעצם קו העוני? הרבה אנשים שלא גומרים את החודש ולא משנה מה היא הכנסתם. אבל מה היא ההכנסה והנתונים לפיהם אדם יספר כנמצא מתחת לקו העוני? על מנת להבהיר לכם למי אתם תורמים, או אם איתרע מזלכם ואתם רוצים להבין מה המדינה חושבת שאתם, הנה כמה סטטיסטיקות והגדרות, לדגל בו מנפנפים כולם.

      על פי נתוני דו"ח העוני שהתפרסם באוגוסט האחרון, כמעט חמישית מהאוכלוסייה במדינה חיה מתחת לקו העוני. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, בישראל ישנם 1,534,000 עניים, שהם ב-394,000 משפחות, בהן 713,000 ילדים. כדי לפשט את העניין- כל ילד שלישי (!) עני. בסך הכל משנת 1998 גדל מספר הילדים העניים ב-50% (ושוב:!).

      גם הרפורמה במס ובקצבאות לא עזרה. על אף העלייה בשכר, הקיצוץ בקצבאות הביא לשחיקה בהכנסות המשפחות הנמצאות בעשירונים התחתונים. הרפורמה במס אמנם עזרה, אבל בעיקר לעשירונים העליונים. העשירון העליון הרוויח מתוכנית הצמיחה של ביבי 500 שקלים בחודש, בעוד עשירון השלישי והרביעי הרוויחו בן 50 ל-15 ש"ח יותר בחודש.

      הקו שרירותי

      כל אלה נתונים יבשים בלבד, מספריים, שאומרים למעשה מה צריכה להיות הכנסתו של אדם על מנת שיהיה מתחת לקו העוני או מעליו. פרופסור שלמה יצחקי, הסטטיסטיקאי הראשי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) תקף השבוע את שיטת המדידה, שבה משתמש משרדו למדידת העוני. לדבריו, שיטת המדידה לא מציירת את התמונה האמיתית. קו העוני המדובר כל כך הוא קו שרירותי, שלא אומר דבר וחצי דבר על איכות חייהם של התושבים במדינה. כמו כן מוסיף יצחקי, שמרוב שיש מספר מוגדר של אנשים החיים מתחת לקו העוני, גם אלו שחיים מעט מעליו מצבם לא טוב. הוא טוען כי יש למדוד אי שוויון, ויש לבדוק את הצרכים של האנשים ולא ללכת לפי קביעה גורפת הנקבעת על פי הכנסה בלבד.

      יצחקי ממליץ לעבוד למדידת אי שוויון, ולזנוח את מדידת קו עוני אבסולוטי. לדבריו שיטת המדידה בה משתמש המשרד משפיעה באופן ישיר על דרכי הסיוע בהן נוקטים מוסדות המדינה ונתינת עוד כסף בקצבאות לא ישנה את המצב, אלא רק יזיז את הקו השרירותי עליו כולם מסתכלים.

      כשהמדינה מקצצת, האזרחים משלמים יותר

      פרופ' איציק ספורטא מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, מסביר שיש שתי תפישות תיאורטיות מרכזיות על אי שוויון וחלוקת משאבים. הראשונה מתעלמת מאי שוויון ומקווה שהכל יסתדר, ולפיה מי שעני זו אשמתו בלבד. הגישה הזאת היא גישה כלכלית ימנית, שמאפיינת את העולם כיום. הגישה השניה אומרת שאי שוויון פוגע בכלכלה ובצמיחה ולכן יש לעזור לעניים בחברה. הגישה הזאת, שמאלנית בעיקרה, לא מדברת על האמצעים לפתרון בעיית העוני, אבל מתייחסת אליו כאל בעיה שניתנת לפיתרון באמצעות מדיניות ממשלתית מכוונת. אם בוחנים את ישראל בעשורים האחרונים על פי תפיסה זו, מגלים שאי השוויון הולך וגדל, דבר שלדעתו לא מתקבל על הדעת. יש לזכור, מציין פרופ' ספורטא, שמיליון וחצי עניים לא יכולים לצרוך, להשתתף בחגיגת הקניות, ובכך למעשה מאיטים את הצמיחה הכלכלית של המשק "בעל כורחם". אלו אוכלוסיות שלמות שאין להן כסף, לא רק למותרות, אלא גם לדברים בסיסיים יותר, כמו ביגוד ומזון.

      העני, שהוא גם יכול להיות אני, אמור לפי הנתונים האלו להתקיים כנראה על אוויר ואידאולוגיה, כי כסף לקיום מוחשי לא באמת קיים. אין סיבה שמי שמרוויח פחות יאכל פחות, או לא יתהדר בבגדים חדשים לחג. וזו תמצית העניין. כי מי שצריך לקבל סיוע במזון לחג, לא יוציא את שארית כספו על בגד חדש ונוצץ, או על תספורת אופנתית.

      כאשר המדינה מקצצת בשירותים, האזרח צריך לשלם עליהם במקומה ולכן ההוצאה של כל משפחה גדלה. בחינוך, למשל, אם משפחה תצטרך להשקיע עוד 200 שקלים בממוצע חודשי, הגדלת הקיצבה לא תשנה את המצב הכלכלי, כי באופן אבסולוטי היא תוציא יותר על דברים שהמדינה לא מממנת יותר, ובכך המשפחה תעשה ענייה יותר בכל מקרה.

      בנורבגיה, למשל, הכריזו על יעד לאומי של הורדת שיעור הילדים העניים לאפס, מהרמה של 2% כיום. זאת להבדיל מישראל, בה כזכור כל ילד שלישי עני. פרופ' ספורטא חושב שהמצב החברתי בו הכל מסתכם בשאלת השכר הוא לא מוסרי. לטענתו, הפתרון הכולל לבעיית העוני יהיה העלאת שכר המינימום ובמקביל להקנות לאנשים מיומנויות עבודה.

      למרות הכל, פרופ' ספורטא משוכנע שלאט לאט גם הפוליטיקאים מבינים שהמצב כיום "מופרע לגמרי, שזה דבר מטורף" ומקווה, שהם "יתחילו לעשות את הדבר הנכון".