להבדיל משמעון פרס, שהיה עשוי להיות הקולגה העתידי שלו, אדון יקותיאל פדרמן היה ווינר אמיתי. 51 שנים ברציפות הביס את יריביו שהתמודדו מולו בבחירות על משרת ראש ועד הבית. איש לא יכול היה על האיש הנמרץ והפעלתן, שבאביב האחרון ציין 94 שנים להיווסדו. "זה יהיה קשה השנה," הודה בפני לפני כשבועיים, כשבוע וחצי לפני יום הבחירות לוועד הבית. הוא תלה מודעה הקוראת לדיירים לחזור ולתמוך בו. "תיראה את הדימיקולו הזה", הצביע על גבו של יעקב מרקוס, המתמודד הנוסף, שנכנס ללובי וחלף על פנינו מבלי לומר שלום. גם מרקוס לא ילד, השנה ציין 77. בין השניים התקיימה יריבות עזה ורבת שנים. אך מתמודד שלישי - שמואל מצליח, ינוקא בן 69, שעבר להתגורר בבניין לפני כחצי שנה - הוציא את אדון פדרמן משיווי המשקל. "אתה לא הולך לבגוד בי עם האח החייס שלך, נכון?" שאל בקולו הרועם ונתן בי מבט נוקב.
לפני כשלוש שנים עברתי להתגורר בבניין בן חמש הקומות. יומיים לאחר היכנסי דפק אדון פדרמן על דלתי. הוא התבונן בי ועיווה את פיו. הייתי מראשוני הדיירים הפרענקים, ולפדרמן לקח קצת זמן לעכל את ההטרוגניות האנושית המתהווה במקום מגוריו. הוא הציג עצמו כראש הוועד, ומסר לי את גובה ומועד התשלום החודשי. העברתי לו שלושה צ'קים דחויים, עבור שלושת החודשים הבאים. אך הוא נשאר לעמוד בפתח. "אתם לא הולכים לזהם לי את חדר המדרגות?" ספק שאל ספק הרתיע. שאלתי מדוע הוא מדבר איתי בלשון רבים. אך בטון הרבה יותר קשה, חזר על דבריו, ושוב ברבים: "אתם לא הולכים לזהם לי את חדר המדרגות, כן?!"
התבוננתי בו ואמרתי בחצי חיוך, "אתה יכול להיות רגוע, אני ואני וגם אני נשמור לך על הסדר והניקיון, מבטיח בשם כולי." פדרמן חמור הסבר משך באף ועלה לדירתו שבקומה השניה. כעבור עשר דקות הוא שוב דפק בדלת. "ואני לא רוצה שתעשו כאן רעש בין שתים לארבע!" צווח והפנה אלי את אצבעו באיום. הפעם היה לבוש בגופייה. הבחנתי במספר המקועקע בידו. לפגוש ניצול פנים מול פנים, מילא אותי התרגשות גדולה. מיד מחלתי לו על הערותיו, וחשתי אשמה על הציניות שנשבה קודם לכן מתשובתי.
"לא, לא, אדון פדרמן, לא נעשה רעש, בוא, תיכנס, תשתה כוס קפה," הזמנתי אותו. הוא הביט בי בהשתוממות. לרגע הסיט את עיניו פנימה, בחן את הדירה, ואחר שב והביט בי. הזמנתי אותו שנית. הוא חזר והביט פנימה בחשד, עשה רושם כשוקל בדעתו אם להיענות להזמנתי. לאחר שתיקה ארוכה שאל, "הכוסות נקיים?"
אפשר לומר שמאז התיידדנו. העיסוק שלי בכתיבה עשה עליו רושם חיובי, וכל אימת שחש בדידות, ירד לדירתי שבקומת הקרקע, שתה כוס תה בלימון, אכל ביסקוויטים וסיפר לי על מוראות השואה. הוא ריתק אותי בסיפוריו. כמובן שמדי שנה נתתי לו את קולי בבחירות לראשות הוועד. יום אחד הגיעו לבניין דיירים פרענקים נוספים, משפחה המונה חמש נפשות. חשתי שפדרמן במתח רב, חרד לגורל תרבות הדיור במקום מגוריו. שעה ארוכה ישבתי אתו, ליטפתי את ידו וניסיתי להרגיעו. "לא כולנו חיות," אמרתי, "יש בינינו גם בני אדם."
אבל מאז שמצליח הגיע והכריז כי ירוץ לבחירות על ראשות הוועד, התקשיתי מאוד להכניס בו שלווה. פדרמן הפך לחשדן אחוז תזזית. "אז אתה לא הולך לבגוד בי השנה, נכון?" חזר על שאלתו. "חס וחלילה, למה שאבגוד," השבתי. המועמד מצליח נכנס ללובי, בידו מספר כרזות גדולות וצבעוניות. "שלום אדון פדרמן," הוא ברך את הישיש הנרגן. פדרמן לא השיב לו, התבונן בשאט נפש במועמד היריב התולה את הכרזה שלו, ובה הצהרת כוונותיו. "להתראות ביום הניצחון שלי, אדון פדרמן," אמר מצליח בהתגרות, ונכנס למעלית. "ימח שמו וזכרו, ימח שמו וזכרו," פדרמן קילל, "הוא יתלה מודעות בכל קומה ויגנוב לי את ראשות הוועד!". "תעזוב אותו, אדון פדרמן, אין לו סיכוי לנצח אותך."
"תיראה איזה מודעה גדולה הוא שם, מעניין מאיפה יש לו כל כך הרבה כסף לגנב בן גנב הזה!" רטן. הזכרתי לו כי למצליח בית דפוס קטן בשכונת שפירא. אך זה לא עשה עליו שום רושם, המשיך לטעון שמצליח פושע. "הוא גנב בן גנב!" אמר בקול. פניו האדימו, רעד אחז בגופו, פחדתי שיקרא לו משהו. "בחיאת אדון פדרמן, אל תתעצבן, זה לא טוב לבריאות," אחזתי בכתפיו ואמרתי בתחינה. הכנסתי אותו אל דירתי והשקיתי אותו במים. "אם ניצחת את היטלר אז לא מרקוס הדימיקולו ולא מצליח השוורצע חייע יפילו אותך," הוספתי לעודדו. אך הרוח הפסימית המשיכה לנשוב ממנו. "הפעם יהיה קשה לנצח, יהיה מאוד קשה," אמר בקול בוכים. "אני כבר לא צעיר," הוסיף, "אין לי כוחות להתמודד מול שני הילדים האלה... הם נכנסים מבית לבית ומשמיצים אותי... אין תרבות יותר, התרבות מתה, היום זאת חראבות... בידיים שלי בניתי את הגינה, אף אחד לא עזר לי, ועכשיו הכל ייהרס, הכל ייהרס."
התבוננתי בישיש המצומק הישוב בכורסת הטלוויזיה שלי והתמלאתי רחמים. "אדון פדרמן, אני יעזור לך בתעמולה, אני יעשה כל מה שתגיד לי, ואתה תנצח את כוחות הרשע," הצהרתי. הרתחתי מים בקומקום והכנתי לו כוס תה בלימון. "אתה באמת רוצה לעזור לי?" שאל. "באמת ובתמים," השבתי. "אז תלך לשוורצע חייס הזה, מצליח, ותגיד לו שיסיר את המועמדות... אתם מדברים באותה שפה, תדבר אתו עם העין והחית שלכם, עד שהוא ישתכנע... עם מרקוס הדימיקולו אני כבר אסתדר לבד... נו, תלך, תלך לדבר אתו. בינתיים אני אשתה את התה... ותפתח לי את הטלוויזיה לפני שאתה יוצא... ואיפה הביסקוויטים? אין ביסקוויטים היום?"
הנחתי לידו צלוחית עם ביסקוויטים ועליתי לדירתו של מר מצליח. דיברתי על לבו, סיפרתי לו שהיטלר רצח את כל משפחתו של האומלל וכי תפקיד ראש הוועד הוא הדבר היחיד שממלא את חייו. "אבויה, כפרה על האישמק, אפילו ילדים אין לו, מנגלה עשה אותו עקר... תיקח ממנו הוועד והשארת אותו רק עם סיוטי הלילה," חתמתי את דברי בחית ועין, כפי שדרש ממני אדון פדרמן. מצליח גילה חמלה והסיר מיד את מועמדותו.
אבל לצערי ולצער שאר הדיירים, לבחירות שהתקיימו השבוע, אדון פדרמן לא זכה להגיע. שלושה ימים לפני כן התמוטט ונפח את נשמתו בזמן שטיפל בגינה.
אללה ירחמק, יא פדרמן, אלוהים ירחם על נשמתך. כל כך אני מצטער שלא הספקתי להצטלם איתך, אפילו צילום ישן שלך לא מצאתי בדירתך. אבל לעולם לא אשכח אותך. כשאגיע לדירתי במרום, אני משוכנע שאמצא אותך בראש ועד בית הרוחות. תהיה בטוח שגם שם אמשיך להכין לך תה בלימון ולהרעיף עליך ביסקוויטים, אקשיב ברוב קשב לסיפוריך מתקופת השואה, וכמובן אתמוך בך ביום הבחירות לראשות ועד המתים. אגב, אחרי הסתלקותך מצליח הציג חזרה את מועמדותו ובבחירות שהתקיימו בבניין נוצר מצב של תיקו, והשניים יעשו רוטציה בתפקיד. באותה הצבעה התקבלה החלטה לקרוא לגינה שכה טיפחת, גינת פדרמן. זהו, איש יקר, אתה יכול סוף סוף לנוח. שתהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.