ימי אבלות

לא יכולתי, ואני מקווה שאף אחד לא היה יכול, להישאר אדיש אל מול המראות של אויבינו שמחים לאידנו בצאתנו מרצועת עזה, ובכך שאחרי 38 סגר החייל הישראלי האחרון את השער ברצועה. ערביי האיזור עטו על בתי הכנסת כמוצאי שלל רב, ניתצו ושרפו אותם, מראות שלא נראו מאז ליל הבדולח המקולל. השבוע הייתי באבל, לא רק בגלל שנאלצנו לצאת מגוש קטיף אלא גם בגלל שמקדשי מעט הפכו למוקד. ברצוני לקוות שלא רק מי שכיפה לראשו התאבל על הרס בתי הכנסת. בסביבתי שרר אבל, ובצדק. דמעות נשפכו כמים ותלמידים קרעו את חולצותיהם כאות אבלות. גם אני התאבלתי. לב יהודי לא יכול להישאר אדיש מול מראות כאלה.

אולם השבוע, עם השלמת ההתנתקות, לא התאבלתי רק בגלל שבתי כנסת נשרפו. לא התאבלתי רק בגלל שיהודים טובים, שקיווינו שיכלו להישאר בביתם לנצח נאלצו לעזוב את בתיהם. עם כל הא?ב?ל על הדברים החשובים האלה, קונן בי אבל גם על דברים אחרים.

אני אבל בגלל שחיילים בצה"ל, זוטרים ומפקדים, הפכו ל"נאצי" ול"היטלר". אני אבל על כך שחיילים שניסו להוריד חבורה של פורעי חוק מהגג קיבלו קיתונות של בוז וחומרים כימיים (ולא משנה כרגע אם זה היה חומצה או לא. העובדה היא שנשפכו חומרים, וזה כשלעצמו חמור מאוד). אני אבל על כך שבחורים דתיים ערב גיוסם ונערים שקצת רחוקים מגיוס, שעד אתמול אמרו שזו מצווה ללכת ל"צבא קודשנו", מצהירים ש"לא יתגייסו לצבא הגירוש", אותו צבא ששומר על הבתים של חלקם.

אני אבל על כך שנרמסו ערכי החוק במדינה, שנערים טובים ממשפחות טובות חושבים שאם הם נעצרו אז הם ניצחו. כמה שהם טועים. אני אבל על גאוותם של שב"חים, שוהים בלתי חוקיים, שגאים על כך שחדרו באופן בלתי חוקי לגוש קטיף על מנת להקשות על הכוחות המפנים.

אני מאמין שכל יהודי חייב להרגיש לכל הפחות צביטה בלב כשבית כנסת נשרף. אך עם זאת, האבל צריך לבוא גם על התנהגויות פסולות אחרות שהיו במאבק נגד ההתנתקות.

לכן אני אבל לא רק על הריסת בתי הכנסת בידי אנשים חסרי כל רגש דתי שהוכיחו כי רחוקה הדרך לשלום איתם, אלא התאבלתי גם על עוולות אחרות, שאותו לב יהודי שנצבט בעקבות הריסת בתי הכנסת צריך להיצבט גם בגללן.


* הכותב הוא תלמיד ישיבה תיכונית בירושלים.