"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה אומללה בדרכה שלה*," קרא ראדה את המשפט הראשון בספרו הקלאסי של טולסטוי "אנה קארנינה". את שני כרכי הספר שאל ממני יומיים קודם לכן. הוא הרים את עיניו אל התקרה, נשך את שפתיו, הניח את הכרך על הארונית שלצד מיטתו, חשב על עבודתו כטבח בבר, הביט בחברתו שישנה לצדו, והחליט לפתוח בית קפה. חש כי רק כך יצליח אולי לפייס את הורי בת זוגו שמחרימים אותו, ולהכניס מעט אושר בחייו ובחייהם. הוא לגם מכוסית הויסקי שלו, עצם את עיניו ונרדם.
באותה שעה, לא רחוק משם, ניסיתי להדוף את מתקפתה של בת זוגי דאז, שדקותיים קודם לכן פתחה לי את דלת דירתה, קיבלה אותי בנשיקה וחיבוק, רחרחה את צווארי ומקטורני וקבעה שהייתי עם אחרת. נשבעתי שאני חף מפשע, וכי הריח הוא ריח הבושם של ידידה משותפת שלנו, שפגשתי באקראי וחיבקתי בתמימות, אך היא לא האמינה לי. "אין לי סיכוי להיות מאושרת איתך!" צעקה, "כל הזמן אני מרגישה מאוימת. כל יום טלפונים ממאה אלף ידידות, כל לילה אתה שותה ומתחיל עם אחרות!". "נסחפת קצת עם הדמיון," אמרתי, אך היא זרקה אותי מכל המדרגות.
למחרת פגשתי את ראדה בבר בדרום העיר. הוא היה בסופה של משמרת, יצא מהמטבח עם כוס בירה מחוזקת בויסקי. הוא הצטרף לשולחני, הצית לעצמו סיגריה, הביט בי ואמר שאני נראה מבואס. "כן, קצת מבואס," הודיתי ולגמתי מהמשקה שלי. "מה קרה?" התעניין. "החברה שלי זרקה אותי," השבתי "גם איתה לא הצלחתי לשרוד יותר מחודש וחצי. חושדת שאני בוגד בה,וגם נמאס לה מהשתייה שלי." "אז אולי תפסיק לשתות?" הציע האדון ששותה יותר מגלון ביום. החוויתי מולו תנועת ביטול ואמרתי שבשביל זוגיות לעולם לא אוותר על השתייה. "מי שבאמת תאהב אותי, תקבל אותי איך שאני, בלי תנאים. אני שותה מחוץ לשעות העבודה, ולא כל כך הרבה. וכשזה במידה, הסקס הרבה יותר משובח... היום השתנו היוצרות, יא ראדה, סמים זה לגיטימי, אלכוהול הפך למוקצה... וחוץ מזה, מי שמדבר - אתה מחסל ליטרים של אלכוהול ביום."
"המזל, שחברה שלי אוהבת לשתות כמוני," אמר. חיסלתי את המשקה שלי והודיתי שאני מקנא בזוגיות שלו, שנמשכת כבר שנתיים וחצי. ראדה נד בראשו ואמר בכאב, "לא הכל דבש... לכל משפחה יש בעיות משלה, לכל זוג יש כאב פרטי משלו, ורק האושר של המליאנים דומה זה לזה." זקפתי את גבותיי. "מה זה, מה אמרת?" תמהתי. הוא חזר על דבריו, והפעם הצלחתי לקלוט מאין שאב את ההשראה להם. שאלתי את דעתו על הספר של טולסטוי. "קראתי רק את ההתחלה. המחשבות לא נותנות לי מנוחה, אני אוהב לקרוא ספרים, אבל הראש מלא בבעיות." הוא קם, נכנס חזרה למטבח ויצא עם שני הכרכים של הספר. הוא מסר לי אותם, ושוב התנצל שאין לו ראש לקרוא עכשיו. אחר התיישב ושיתף אותי בשאיפתו לפתוח בית קפה. הזכרתי לו ששבועיים קודם לכן דיבר על עסק אחר: מסעדת חומוס. הוא משך באף, שאף מהסיגריה, נשף את העשן מנחיריו ואמר, "חשבתי על זה הרבה. וגם חברה שלי חשבה על זה. היא אומרת שחומוס וערבי זה סטריאוטיפי, ושאני צריך לברוח מסטריאוטיפים... בגלל זה אני חושב לפתוח בית קפה ברמת אביב גימל." "שו? רמת אביב? שו גימל?" השתוממתי.
הוא מעך את הסיגריה במאפרה, ומיד הצית נוספת. "כל החיים שלי אני עובד בתור פועל... הצלחתי לחסוך מספיק כסף בשביל זה... ההורים של חברה שלי גרים שם, החלום שלי שהם ייכנסו לבית קפה ונעשה סולחה. יקבלו אותי למרות שאני ערבי, ויפסיקו להציק לה בגלל שבחרה בי." דבריו רגשו אותי. הנחתי את ידי על כתפו ואמרתי אינשאללה. "אני מת להתחתן אתה," הוסיף, "בזמן האחרון יש דיבור על זה, אבל אני יודע שאין סיכוי. אולי אם אפתח ליד הבית שלהם בית קפה מכובד, הם יעריכו אותי, יראו שאני ערבי טוב, צפוני, אחד שיודע לעשות כסף," והוא צחקק במרירות.
כחצי שנה אחר כך הגשים ראדה את חלומו. הוא מצא חנות במרכז שוסטר ברמת אביב ג', שיפץ והסב אותה לבית קפה. כמה שבועות לאחר הפתיחה, הגעתי לשם בשעת ערב כדי להתרשם ולאחל לו הצלחה. הייתי עם חברה חדשה, חובבת עישונים יותר מאשר אלכוהול. אהבתי וכיבדתי אותה מאוד, בין היתר משום שלא דיברה על השתייה שלי, לא הזכירה זאת ולו במילה אחת. וכמובן שגם אני לא דיברתי על הרגלי העישון שלה.
ראדה עמד מאחורי הבר הקטן. בית הקפה היה ריק מלקוחות. לחצתי את ידו, הכרתי לו את חברתי, והוא הכיר לנו את בת זוגו שעבדה במטבח. התיישבנו לאחד מחמישה השולחנות. חברתי הזמינה הפוך ועוגת שוקולד, ואני הזמנתי בקבוק בירה וכוסית ויסקי. ראדה יצא מהבר, הניח את ההזמנה על שולחננו והתיישב אתנו, מתבונן במבוכה בחברה שנתקפה במנצ'יז מטורף, זוללת את העוגה במהירות. "איך הולך?" שאלתי אותו. בתחילה העלה חיוך על פרצופו ואמר שהכל טוב, אך כעבור רגע השפיל את עיניו אל השולחן ונד בראשו לשלילה. "מה, הסולחה מתאחרת?" הקשיתי. "בסוף קראתי את הספר של טולסטוי," ניסה להעביר נושא. החזרתי אותו לעניין.
ראדה קם, פנה אל הבר וחזר עם בקבוק וודקה קפואה, מוזג לעצמו כוסית, מחסל אותה במכה, ומיד ממלא כמות נוספת, שגם אותה חיסל בשלוק. "אתה בכושר טוב," התפעלתי ממנו. "זה מהבאסה," הודה, והתבונן בעיניה האדמדמות של חברתי, שבמשך היום הורידה כמות הגונה של ראשי באנגים. הוא מזג לעצמו כוסית נוספת ולגם ממנה, הפעם באיטיות. בת זוגו יצאה מהמטבח והתבוננה בבקבוק. "הבטחת שתפסיק," גערה בו בקול, ניגשה לשולחן, חטפה את הבקבוק מידו, והחזירה אותו למקפיא. אחר כך הסירה את סינרה, אמרה שהיא קופצת לסופרמרקט, מבקשת מאתנו שנשגיח על ראדה לבל יישתה. "מה קורה כאן? שאלתי כשיצאה, "אמרת שאין ביניכם מחלוקת בנושא הזה." ראדה משך באף, ואמר במרירות, "עד שבוע שעבר לא היתה שום בעיה. אבל אז היא הצליחה לשכנע את ההורים שלה לבוא לכאן ולהכיר אותי. התחננה אליהם, בכתה, עד שהשתכנעו. אבל אני, מהתרגשות, שתיתי יותר מדי, פישלתי בגדול... זה בגלל הספר הרוסי הזה, עם כל האלכוהול שנשפך שם. הוא לא בא לי בזמן טוב... וזהו, הם חזרו להחרים אותי, המליאנים האלה, ולא רק אותי, גם אותה... אינעל אללה, אין לי סיכוי להיות מאושר... תגיד, כדאי ללכת לפגישות של האלכוהוליסטים האנונימיים?"
"כן, כדאי," חברתי המעושנת עודדה אותו, "ותיקח אתך גם את דודי, הוא שותה כל לילה, זה יותר מדי."
* תרגום: נילי מירסקי