כואב לנו שהם שמחים

הו, הימים ההם. אחרי שהצבא החזק הצליח לשחרר את השטחים הכבושים. אלפי אנשים צהלו ברחובות, הלכו לראות את החלק שהיה נסתר מהעין במשך כל כך הרבה שנים. צבאו על רחובות העיר שחוברה לה יחדיו, נישקו את הקרקע אליה כמהו במשך כל כך הרבה שנים. נשאו תפילה ראשונה בכל אותם מקומות חדשים.

חלק הלכו לחפש חברים ישנים, את האדמות שפעם היו שייכות להם. אחרים רק רצו לקנות קצת בשווקים החדשים שנפתחו בפניהם. בדרך, גם החיילים וגם האזרחים אספו קצת מהרכוש שנשאר בבתים הנטושים – והם השאירו הרבה רכוש מאחוריהם, להם לא היו חיילים שיארזו או זמן לארוז.

והצבא – הצבא היה גדול באותם ימים. כמה האדירו את כוחות הביטחון. הם היו הגיבורים האמיתיים. אלו ששיחררו את האדמה הכבושה. אלו שנלחמו ללא חת כדי להשיג את המטרה אליה כולם שאפו – האדמה!

בואו לא נשכח את השירים. שירי הגבורה. שירי המלחמה. שירי השחרור. השיר הזה נשמע לכם מוכר?

כמו אז גם היום. 38 שנים עברו מאז אופוריית 1967 והיום מקבלים אותה בהפוכה, במודל 2005. מי שאז נכבש, כדי לתת למדינת ישראל קצת סיפוק בכל הדכדוך שפקד אותה בשנים הקודמות למלחמה, חוגג היום, ובצדק. הצד השני כבר 38 שנים חי תחת השלכות אותה אופוריה, והגיע הזמן לתת לו לחגוג גם.

אבל משום מה עולה הרושם שדווקא מעשיהם של הפלסטינים לאחר פינוי רצועת עזה הם ברברים משהו. "גונבים" את הרכוש שנשאר (צינורות אלומיניום זה רכוש?). "מסתננים" לשטח מצרים, "פושטים" בהמוניהם על האדמות מהן נסוג צה"ל ואבוי, הם גם תולים דגל פלסטין על אדמת הקודש של נווה דקלים. אם ב-67' כל הפעולות הללו תוארו כלגיטימיות וכתיאור שמחה ספונטני. בישראל פשוט לא יכולים לסבול את החגיגות הספונטניות של הפלסטינים.

אבו מאזן אולי תכנן חגיגות מסודרות ושקטות, אבל ספק אם הוא באמת מאוכזב מאלו הספונטניות. כוחות הביטחון הפלסטינים לאו דווקא איבדו את השליטה על השטח, כמו שנהנים להגיד בישראל, הם פשוט רוצים לחגוג גם, הם שמחים, ממש כמו החיילים שלנו ב-67'.

בעצם הם עושים את כל מה שהישראלים עשו לאחר כיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים. הם רוצים לראות את האדמה שעליה סיפרו להם כל כך הרבה. שחלקם גרו בה, או לידה. הם רוצים לנסוע בכבישים שכל כך הרבה זמן הם לא יכלו לנסוע בהם. מנשקים את הקרקע, נושאים תפילה ראשונה על האדמה (שהיא כנראה קדושה אם למתנחלים היה כל כך חשוב לגור עליה).

וכן, גם חוגגים, מנסים להשחית כל סממן שקשור בדרך זו או אחרת לכיבוש שהם כל כך סבלו ממנו. בדרך הילדים גם מתנדנדים בגני המשחקים, שנותרו על כנם בהתנחלויות הנטושות, כי כאלה סביר להניח שאין להם לא בעזה ואפילו לא בחאן יונס. חלק מאמצים לעצמם את הרכוש שהותירו אחריהם המתנחלים שעזבו. הרי אף אחד לא יחזור לדרוש את זה, לא?

חלק מהם מסתננים למצרים. זה סוג של עבירה על החוק והגבול שם אמור להיות סגור. אבל ממש כמו שהרשויות בישראל התעלמו מהמוני המטיילים שרצו לדרוך על אדמת הגדה ולטייל בה, גם הרשויות המצריות והפלסטיניות החליטו לעשות זאת, ובצדק. זו ההזדמנות של התושבים לפגוש את בני המשפחה אותם לא זכו לראות במשך שנים רבות וגם לקנות קצת. זה לא שיש כל כך הרבה מה לקנות או לאכול ברצועה.

חוץ מזה, הם גם מניפים תמונות של גיבורי ההתנגדות – הם גיבורי המאבק והמלחמה שלהם שמבחינתם, ולא משנה כמה נתכחש לכך, הצליחו להשיג את מטרתם. ישראל נסוגה מהשטח ונתנה להם אוטונומיה. הם אלו, שבסופו של דבר, הצליחו לשחרר את השטחים הכבושים, את אותה האדמה ממש. אין ספק, שעל פני השטח, מדובר בגיבורים, שיש לתת להם כבוד, גם אם מבחינת ישראל מדובר במחבלים, שללא ספק אין שום מקום להצדיק את מעשיהם.

ולסיום, שוב אותם השירים. שירי הגבורה. שירי המלחמה. שירי השחרור. המסגדים משמיעים את השירים - שמשום מה מצטיירים כתעמולה שטנית גרידא – בקולי קולות. אז בואו נשלים עם העובדה שגם הם חזרו אל בורות המים, לשוק ולכיכר. בשעה טובה.