אל תטרידו את המנהיגים עם המוות שלכם

תופעת טבע חריגה, מזג האוויר השתגע, תאונה סביבתית. הכותרות הולכות מסלימות, ובינתיים מניין הקורבנות עולה. החלוקה בין המתים לחיים היא על בסיס סוציו אקונומי, ואלה שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם – קשישים, למשל, אינם מצליחים לשרוד. ראש המדינה, כנהוג במדינה מערבית מתקדמת, נמצא בחופשה. בינתיים, מזג האוויר ה"משוגע" עושה שמות באזרחי מדינתו. אנו מתייחסים, כמובן, לצרפת של קיץ 2003.

באותו קיץ לוהט הואשמה ממשלת צרפת באדישות פושעת. רק לאחר מספר ימים של חוסר פעולה, ניאותו הנשיא שיראק ורוב ממשלתו להפסיק את ה'ואקאנס', חופשת הקיץ המסורתית, כדי לטפל באסון גל החום שפקד את צרפת. אסון, שגבה את חייהם של עשרת אלפים איש, רובם אזרחים וותיקים. קשישים. זקנים.

באסון הצונאמי בדצמבר האחרון התמקדה התקשורת בטראגדיה האנושית של מדינות דרום מזרח אסיה. אך בו בעת, רחוק משם, הוטחה ביקורת ציבורית קשה בממשלת שבדיה. קולות נזעמים האשימו את הממשלה, בכך שלא נקפה אצבע בכדי לסייע לחילוץ אלפי תיירים שבדים, ששהו באזורים מוכי האסון, ואת שרת החוץ אשר העדיפה לבלות בתיאטרון במקום לסור למשרדה.

ועכשיו, ממש עכשיו, ארצות הברית מתעוררת, חמישה ימים מאוחר מדי, כדי להבין שגם אצלה, ההנהגה הפדראלית והמדינתית הפקירה את אזרחיה למות בעיר ניו-אורלינס. וגם במקרה זה, רוב צמרת הממשל האמריקאי היה בחופשה.

כיצד זה, ששלוש ממשלות במדינות דמוקרטיות עשירות, חזקות, גאות, עומדות מול אסונות טבע, ומגיבות מעט מדי, מאוחר מדי, עם יותר משמץ של הפגנת אדישות למתרחש? שבדיה הינה מדינת רווחה, דמוקרטיה סוציאליסטית, אשר הדאגה לכלל עומדת במרכז הווייתה. צרפת, שידועה כבעלת רגישויות יוצאות דופן לזכויות האזרח, העדיפה להמשיך בחופשתה מאשר לטפל בזקניה שהתפגרו, פשוטו כמשמעו, בבתי אבות. ארה"ב היא יוצאת דופן – היא אומנם מדגישה את האינדיבידואליות וזכויות הפרט, אולם עד השבוע האחרון הייתה אמונה בכך שבצוק העתים, הסולידאריות תגבר והאומה האמריקאית תטה שכם למען קורבנותיה. תקוות שנתבדו.

סולידאריות, או שמא נאמר העדרה, היא מילת המפתח לעניין זה. ממשלות המערב מוכיחות פעם אחר פעם שאסונות קולוסאלים, ובמיוחד אסונות טבע, מותירות אותן פעורות פה בדיוק כמו את האזרח הקטן, הרואה את ההוריקן קורע את תקרת ביתו. הציבור מחכה לתגובת מנהיגיו וניזון מדיווחי התקשורת, בעוד הזוועות המצולמות עומדות בראש המהדורות. והמנהיגות שותקת.

בל נתבלבל - למנהיגות חלק קריטי ביצירת אותה סולידאריות. נאום לאומה, צילום עם ניצולי אסון, הודעה על דיונים קדחתניים לפתרון המשבר, אולי נראים בעיקר כתרגילי יחצ"נות (וחלקם הם אכן כאלה), אולם הם מראים שיש בעל בית והדבר מחלחל הן לאזרחים והן לכוחות הסיוע הממשלתיים, מעביר את המסר כי האומה כולה היא במצב חירום. וכך, אחרון המחלצים יודע שפעולתו מכוונת מלמעלה, אזרחים נרתמים לפעולות התנדבות, המערכת כולה עובדת, מגויסת, למען המטרה.

נראה שיכולתם של מנהיגים במדינות המערב 'לאחד את העם' מוגבל לאויב אנושי בלבד - אויב המאיים, או לפחות כך נדמה, על שלום המדינה או אופייה, ומול אויב חסר פנים, כמו רוח הנושבת במהירות של 180 קמ"ש, הם נאלמים דום. אולי אשם בכך הניסיון ההיסטורי: משברים בקנה מידה מדינתי באירופה ובארה"ב היו מקושרים תמיד למלחמה באויב מזוהה ומוגדר - האפקט המכונן של מלחמת העולם השנייה על מדינות המערב, המלחמה הקרה שהעסיקה את ארה"ב הופנתה כיום נגד הטאליבן ועיראק.

אין ואקום בטבע, ובהעדר הנהגה עליונה מתפקדת, זוהי שעתם של מנהיגים מקומיים ליטול את המושכות ולתפוס את תפקיד 'המאחד'. באירועי ה-11/9, ג'וליאני היה שם כדי לחפות על דממת האלחוט שבקעה מאיירפורס 1. באסון הנוכחי, המזל לא העיר פנים לניו אורלינס גם בעניין הזה. ראש עיר היסטרי ומושלת מתייפחת בשידור חי רק הגבירו את התחושה שאין יד מכוונת באף אחת מרמות השלטון. וכתוצאה מכך, למשך חמישה ימים, תושבי ניו אורלינס היו נתונים לסיטואציה הפרדוקסאלית, שבה העניים וחסרי ההשכלה שבהם התוודעו מקרוב אל תורתו של תומאס הובס, ולביטוי 'אדם לאדם זאב'.