כלה ודעה קדומה

לאלו מכם שקראו את הקלאסיקה של ג'יין אוסטין, "גאווה ודעה קדומה" או ראו את הסרט המבוסס עליה, יש כנראה את היכולת להשוות בינו לסרט המוגדר כפארודיה עליו- "כלה ודעה קדומה". כיוון שאני אישית לא צפיתי בסרט של אוסטין, אוכל רק להגיד שצפייה בגרסה הבוליוודית של סרטי הטראש האמריקאיים מבטיחה הנאה מרובה, בעיקר מהמכלול, פחות מהעלילה עצמה, השטחית מעט.

הסיפור הוא סיפורן של ארבע אחיות למשפחה הודית ענייה, רווקות מהעיר ארביצאר שבהודו, המחפשות חתן בדחיפות, בעיקר בגלל האמא הלוחצת שלהן (נדירה באבר). כאשר מתקיימת חתונה של אחת מבנות העיר, מגיעים לחגיגה גם בלראג' (נאווין אנדרוז) ודארסי (מרטין הנדרסון), הודי וחברו האמריקאי שמתגוררים בלונדון- חבריו הטובים של החתן המיועד.

בלראג', חתיך הנחשב לשידוך מוצלח במיוחד, נמשך מיד לאחות הבכורה, ג'איה (נמרטה שירודקר), ואילו דארסי נדלק על האחות הצעירה יותר, לליטה (איישוואריה ריי). בהיותו אמריקאי עשיר ושחצן, דארסי לא עושה רושם רב על לליטה הצנועה, שנרתעת מעודף הביטחון העצמי שלו. ג'איה, לעומת זאת, מפתחת רגשות עזים לבלראג' שעמו היא מקווה להתחתן, וששובר את ליבה כשהוא עוזב אותה יום אחד ללא הסברים.

בהמשך, לליטה פוגשת בחור אמריקני אחר, ג'וני (דניאל גיליס), מתאהבת בו ולא שומעת לאזהרותיו של דארסי, שמסרב לגלות לה מהיכן הוא מכיר אותו ומדוע הוא שונא אותו כל-כך. גם ליבה של לליטה נשבר, כאשר היא מגלה את פרצופו האמיתי של ג'וני.

כמו כל קומדיה רומנטית, גם ב"כלה ודעה קדומה" תוכלו למצוא פיתולי עלילה שתמיד מובילים אל הסוף הצפוי, הטוב והמיוחל, כאשר לליטה ואחותה מוצאות אהבת-אמת; רק שבכל מכשול שלהן בדרך לאהבה, הן פורצות בשיר על רגשותיהן, כשמסביבן עשרות אנשים מצטרפים אליהן בשיר בספונטניות הודית אופיינית.

למעשה, הסרט הוא סוג של מחזמר קולנועי, שבו לא צריך לדבר אחד עם השני, אם אפשר לרקוד את זה. נדמה כי אם הייתי גרה בארביצאר, הייתי חושבת פעמיים לפני כל משפט, מהפחד שמא יצוצו לפתע הודים מתלהבים מהבתים שלהם, וירדפו אחרי תוך כדי שירה וריקודים.
עם זאת, התלבושות הצבעוניות, המוזיקה הסוחפת והשחקנים (במיוחד ניטין גנטרה בתפקיד משעשע במיוחד) מצליחות להסיט את הדעת מהעובדה שבעצם, אין שם יותר מדי תוכן.
למרות דבריה של אחת מהשחקניות על "איחודם של מזרח ומערב" בסרט (ראו ב"מאחורי הקלעים" בתוספות לדי.וי.די), לא הייתי מרחיקה לכת באמירות עמוקות שכאלו, אלא מבטיחה לכם בעיקר הנאה מוזיקלית של 106 דקות, באחר-צהריים שבו לא תרצו לחשוב יותר מדי.

תוספות: סצינות שהוצאו בעריכה (בצדק, לדעתי), מאחורי הקלעים (נחמד) ופספוסים (מצחיק).