הצבא החזק ביותר במזה"ת טיפש כמו נעל

הדבר שאני אישית מתבייש בו יותר מכל בנוגע להתנהגות כוחות צה"ל ומג"ב בכפר הפלסטיני בילעין בחודשים האחרונים אינו האטימות או הבריונות המרושעת לעתים, אלא הטמטום המדהים והמתסכל שמפגין אחד הצבאות החזקים בעולם.

בהתחלה היו ההפגנות נגד גדר נערכות על תוואי הגדר, וכללו הפרעה ממשית לעבודות. בתנאים אלה היה הגיון כלשהו בתגובה הכוחנית של כוחות צה"ל, שנשלחו על מנת לאפשר את קיום העבודות.

אולם לפני כשלושה חודשים החלו כוחות צה"ל להתעקש גם על פיצוץ ההפגנות של יום שישי – יום שבו לא נערכות כלל עבודות בתוואי הגדר, ולכן אין ביכולתם של המפגינים להזיק להן במיוחד. לאחר שרב"ט מיכאל שוורצמן איבד את עינו מאבן שנזרקה עליו, החליט צה"ל שהוא חייב להתחיל את העימות עם המפגינים בנקודה טופוגרפית גבוהה יותר, ולפני שנזרקה אפילו אבן אחת. מסיבה זו החלו כוחותינו לחסום את דרכם של המפגינים כבר בתוך השטח הבנוי של הכפר, באמצעות תלתלית (גליל של תיל דוקרני), שמונחת בשרירותיות סמלית לא בקצה השטח הבנוי של הכפר, אלא מעט פנימה יותר, כך ששני הבתים הקיצוניים מנותקים בעצם משאר שטח הכפר.

ההחלטה הזו לא מיזערה את הסכנה אליה נחשפים כוחותינו. ההפגנות היו נעצרות בתלתלית והמפגינים היו ממשיכים לעמוד שם עד שהשבאב היה משתעמם ומתחיל לזרוק אבנים, או שהמגבניקים הם שהיו משתעממים, ומתחילים לירות אפילו בלי העילה הלכאורה לגיטימית הזו.

חשוב להדגיש את האבסורד: בתגובה לזריקת אבנים של השבאב, לעתים מכיוון שונה לגמרי מזה שבו ניצבו המפגינים, היו כוחותינו תוקפים דווקא את המפגינים, שנוקטים באופן עקרוני טקטיקה של אי אלימות. לפעמים הם עומדים כשזרועותיהם שלובות, לפעמים הם כולאים את עצמם בתוך מיצג של "גדר", ולפעמים פשוט יושבים על הארץ. זה לא משנה. בסופו של דבר, עם אבנים או בלעדיהן, תמיד מגיעה הנקודה שבה חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, החמושים מכף רגל ועד ראש ומאובזרים בציוד מגן, מחליטים שהם פשוט חייבים לפזר את ההפגנה בכוח.

אחרי המתקפה הראשונית נגד המפגינים, הכוללת מכות באלות וירי של גז וכדורי גומי, היו הכוחות מתקדמים לעומק הכפר, לכאורה כדי לרדוף אחר מיידי האבנים (שאותם כמעט לעולם אינם מצליחים לתפוס). בתוך הכפר יורים הכוחות גז וגומי ובסוף הולכים הביתה – כי הם הרי לא יעבירו את הלילה בכפר – והשבאב היה מנצל את ההזדמנות "להבריח" אותם במטר של אבנים. זכורה במיוחד תמונה שבה, אחרי עוד יום של עימות, הגיע השבאב עד לתוואי הגדר והפציץ ג'יפ צה"לי בעשרות אבנים ממרחק קרוב.

בשבועיים האחרונים, אחרי סיום ההתנתקות, שינו הכוחות פאזה בטיפול בהפגנות. בשני ימי שישי האחרונים, כבר בשעות הבוקר המוקדמות, השתלטו כוחותינו על הכפר וניצבו לאורך הרחובות הצרים במטרה מוצהרת לוודא, ש"היום לא תהיה הפגנה בבילעין". עכשיו, במקום שהשבאב יצטרך לזרוק על כוחותינו אבנים ממרחק מאה מטרים של שטח פתוח, יכלו הנערים לעשות זאת ממרחק קצר בהרבה, מעל גגות או מאחורי חומות. בנסיבות הללו, הסכנה לפגיעה בחייל צה"ל גדולה פי כמה.

הטמטום לא מסתיים פה. שלשום נפגעו שלושה חיילי צה"ל מגז מדמיע שהם עצמם (או חבריהם) השליכו. כשנשאל מפקד הכוחות במקום אם לא מדובר במחדל, ענה "אי אפשר לשלוט בכיוון הרוח". נכון מאד, אבל אפשר לברר את כיוון הרוח לפני שזורקים גז. חוסר המיומנות רק נמשך. אחרי שנפגעו מהגז, ניסו החיילים הדומעים לשטוף את עיניהם במים. היו אלה הפלסטינים המצחקקים, שמנוסים בפגיעתו של הגז, שנאלצו להסביר לחיילים שמים רק מחריפים את הבעיה (משהו שכל מי שעבר טירונות אמור לדעת). המפגינים השמאלנים והעוינים הם שהושיטו לחיילים בצל, שבכוחו להקל על הפגיעה. עכשיו נותר רק לברר מיהו ה"מפקד" ששולח את חייליו לשטח בלי ידע מינימלי על השפעות כלי הנשק שהם נושאים. אחד החיילים הנפגעים, בזעמו על המצוקה שגרם לו הגז, התפרץ לתוך דבוקה של מפגינים וצלמים, חבט לכל עבר כשור זועם והוריד סטירה אדירה דווקא לצלם של ערוץ 10 שנכח במקום.

כך, במשך שעות ארוכות, שהו כוחות צה"ל במרכז הכפר, בצורה שמערבת בעימות גם את מי שבימי שישי העדיף להסתגר בביתו ולא ליטול חלק בהפגנות. תוך כדי כך גם סיפקו כוחותינו שפע של צילומי וידאו לצלמים מכל העולם – רימון הלם שנזרק לתוך חצר המסגד של הכפר וגז מדמיע שנורה לתוך חצרות בתים עם ילדים בפנים.

ואחרי כל האלימות האימפוטנטית הזו, אחרי השעות הארוכות שבהן שיחקו אחינו ובנינו בחיילים מול אספסוף של בני 15, אחרי כל הנזק התדמיתי הזה – בסוף כן נערכו בשני המקרים הללו הפגנות. האם ייתכן ביזיון גדול יותר?

* הכותב עוסק בימים אלה בהשלמת סרט על ההפגנות בבילעין.