כולם רוחשים לה הרבה כבוד כשרואים אותה צועדת בשבילים של הקיבוץ. אגדה מהלכת. היא הגיעה לקיבוץ לפני 54 שנה, הייתה אז בת 19, קומוניסטית כחולת עיניים ושחורת שיער. כל אחד אז נתן כפי יכולתו וקיבל לפי צרכיו. הייתה עובדת בשדה קושרת את המחרשה לסוס, נעמדת על הקצה וחורשת את האדמה תלמים-תלמים. גם בתוך כל הסוציאליזם השוויוני הזה בלטה הנערה היפה והחרוצה שנגררת כל יום על המחרשה ושיודעת לשתות ולשתות ואחר כך להיגרר בכוחות עצמה אל החדר.
אחר כך קמה המדינה והחברים החליטו להדק את היחסים עם טול כרם השכנה. הייתה נכנסת בפרצה של הגדר עם תיק מלא אספירין וסוכריות לילדים. הייתה יושבת אתם, מבריחה אותם כשצריך לאחות של הקיבוץ ובכל יום רביעי מלמדת לסרוג את הנשים שחיכו לה ליד גדר. אני עושה "שלום קטן" היא הייתה אומרת לכל מי ששאל. היא לא שכחה גם את הילדים יוצאי תימן מהמושב הסמוך. בגדים ואוכל וחוג ריקוד. היא הכריחה את לואיס לנגן להם באקורדיון בחגים.
בסוף היא התחתנה עם לואיס. שניהם נעצרו אחרי שהתראיינו ל B.B.C ב-1967 אחרי המלחמה. אמרו בראיון שצריך לדבר עם ערפאת ולהקים לפלסטינים מדינה. "מסוכנים למדינה" כתב השופט. אחרי שלושים יום בכלא היא השתחררה. הייתה בהריון, נולד אמנון. החליטה להוריד פרופיל . הייתה נוסעת לפגישות שלום בכפרים ולוקחת אתה את אמנון הקטן. השיגה כספים מברית המועצות והקימה פינת חי וגינת ירק קטנה לילדים העניים יוצאי תימן מהמושב הסמוך. היו המון סיפורים על אומץ ליבה. כולם הכירו את הסיפור על הסוס (היחידי שאפשר היה לחרוש אתו) שצפע הכיש אותו בשדה והיא מצצה את הדם של הסוס מהפצע וירקה אותו, פעם ועוד פעם, עד שהארס יצא. אחר כך הסוס עמד על הרגליים ולקחו אותה על הכתפיים לחדר אוכל.
אמנון גדל לתוך השמאל והכיר את כולם , את הערבים בכפרים מפה ועד הטול כרמים והשכמים והג'נינים. הוא היה חולה על סוסים, את כל שנות התיכון בילה באורווה. אחר כך הוא התגייס לצבא, היה צנחן. היא בקושי דיברה אתו. כשהשתחרר הלך למפגשים, חידש את הקשר עם החברים של האימא. היא הייתה כמעט בת 50, עדיין פעילה, דואגת לחלשים, עובדת עם נשים מוכות ערביות ויהודיות. אמנון התמחה בגידול "הסוס הערבי" ועם האנשים שכיבדו את אימא שלו הגיע כמעט לכל מקום בעולם הערבי שמסביבנו. עשה המון כסף. היה נוסע עם הסוס שלו לירדן (הסוס שאימא שלו קיבלה מתנה ממשפחת בלחה בשכם, סוס ערבי טהור גזע) . הסוס היה מרביע. היה דואג שהסיפור על האימא השמאלנית שלו יגיע לכל מי שהיה רוצה לעשות אתו עסקים. הערבים שעבדו אצלו באורווה קיבלו 2000 שקל לחודש. היה מביא להם אוכל מחדר האוכל בקופסאות פח ומחכה לראות את התודה שלהם בעיניים. היה לו הרבה כסף אבל היה קמצן. לא נוסע, לא אוכל, בקושי קונה בגדים. עמליה, אשתו, הבת של ויקטור הקומוניסט לשעבר מחיפה, עזבה אותו אחרי עשר שנות נישואין. היה מדבר עם כל העולם וחוזר הביתה לטלפון ולתוכניות הספורט בטלוויזיה. לקחה אתה את טל הבן הקטן. הקיבוץ השתנה. לא אהב את טל עם הנובלס והשיער הארוך. היה אוכל פיתה עם לבנה עם הערבים שבנו את כביש 6. לא הסכים לנסוע לפולין עם התיכון. אפשר להתרגש ולזכור גם בלי התהלוכות עם הדגלים הענקיים.
כשהתחילו הדיבורים הראשונים על ההתנתקות אמנון קלט ישר את הפוטנציאל והכין למפונים שכונת קראווילות בקיבוץ. עשה דיל עם הקבלן, עשה דיל עם הקיבוץ. העביר את ההחלטה באסיפה (רק חמש עשרה איש מתוך 120). עשה המון כסף. אנשים בקיבוץ התעוררו ואמרו, איך נכניס את האנשים האלה שישבו על אדמות לא שלהם במשך שנים, ניצלו פועלים ערביים, גרמו למתח עם השכנים, מאות ילדים פלסטינים נהרגו, חיילים שלנו ושלהם, כדי שהקבוצה הקטנה הזאת תמשיך לחיות בישוב מגודר משלהם.
40 יום לפני כניסת המשפחות מהגוש התבצר טל, הבן של אמנון, באחת הקראווילות. קשר עצמו לבלון גז ואיים שאם הם באים לכאן הוא מפוצץ את עצמו. אמנון פחד מהעיתונים. עשרות ניידות משמר הגבול והכחולים הקיפו את הבית. טל לא נתן לאף אחד להתקרב. "לא הכל זה כסף", הוא צעק. "כל כך הרבה שנים נשארנו נקיים. זה אולי המקום האחרון בארץ שאוהבים אותו מהצד השני של הגדר. לא איכפת להם מכלום. לא מהערבים, לא מהילדים שלהם, לא מהשואה, אתם מביאים עלינו אסון". בארבע אחר הצהרים הגיעה הסבתא, אגדה כחולת עיניים ושחורת שיער. הוא נתן לה להיכנס. אחרי עשרים דקות הם יצאו מחובקים ובוכים.
שישי בצהריים, עמיר לב
עמיר לב
9.9.2005 / 12:00