גבר-גבר, טמבל-טמבל

"אל תרחמו עליהם". כך, בתימצות וביעילות אופייניים, סיכם אתמול שר הביטחון שלנו את המדיניות החדשה של צה"ל כלפי הפלסטינים המכתתים רגליהם במחסומי הצבא בגדה. שלוש מילים אומללות, שאומרות הכל. הוא יכל להנחות את החיילים "לגלות עירנות" או "לפקוח שבע עיניים", אך במקום זאת בחר להשתמש בביטוי מתנשא, פטרוני ומצ'ואיסטי, שכאילו נועד להצדיק את תדמית ה"גבר-גבר" הנלעגת שדבקה בו.

מדוע, בעצם, הדגיש מופז את הצורך שלא לרחם על עוברי המחסומים? האם משום שחודש אוגוסט חלף-עבר לו, ופחות חם ודביק לעמוד בתור לבידוק? או שמא כדי לחפות על הסתלקותנו מהרצועה ולהזהיר את אותם אזרחים קשי יום מהכפרים העניים בגדה, לבל יצפו לפרס דומה?

ומה אמור להבין המפקד בשטח, נער בשנות ה-20 לחייו, כששר הביטחון מנחה את הרמטכ"ל "לא לרחם" על אזרחים? האם פירוש הדבר הוא היתר רישמי להתאכזר גם לחולים, לילדים בדרך לבית הספר ולנשים? או להתעלל בגברים מבוגרים, שמבקשים למצוא פרנסה בעיר הסמוכה? האם עתה מותר, באופן מוצהר, לטרטר אותם ביתר שאת? לעכב אותם עוד כמה שעות בדרך למחוז חפצם? או אולי לסגור בפניהם את השער בשרירותיות?

איך שלא מסתכלים על זה, מדובר באמירה אומללה, שמוטב היה לולא יצאה מפיו של שר בכיר בממשלה, הרואה עצמו מועמד עתידי להנהגת המדינה. צבא המתהדר, חדשות לבקרים, במוסריותו, צריך דווקא לטפח בקרב חייליו ומפקדיו את רגישותם, ולא להאיץ בהם לנהוג כמו רובוטים חסרי חמלה ורחמים. צבא שטבע את המונח "רגישות ונחישות", צריך לדעת ליישם אותו ביום-יום גם כלפי אזרחים של עם אחר, ולא רק כלפי פורעי חוק, ששפכו חומצה על חייליו, ואיימו עליהם במוטות ברזל.

אין בכוונתם של דברים אלה בכדי להפחית מחשיבותם של חלק מהמחסומים שמאייש צה"ל בגדה, כל עוד לא התקבלה ההחלטה הנחוצה על התנתקות גם ממנה. באותם מחסומים ממש נתפסים, מדי שבוע, מתאבדים בדרכם לפיגועים ומבריחי נשק ומטענים. עליהם, אפשר בהחלט לא לרחם (אם כי מי שמחליט להקריב את חייו ולרצוח אחרים יחד עמו, ראוי למידה מסוימת של רחמים). אבל קשה לי לקבל הנחייה גורפת, קרה ומנוכרת כל כך, כמדיניות רשמית של מדינת ישראל.