הוריקן קטרינה: מחוף לחוף – סיפורים מארצות הברית

במרכז ההאשמות על תפקוד הממשל הפדרלי בטיפול באסון של הוריקן קטרינה, עומדת הסוכנות הפדרלית לניהול מקרי חירום, ה- FEMA. בשנת 2000, כשהתמודד ג'ורג' וו. בוש לנשיאות, הוא יצא מגדרו כדי לשבח את ג'יימס לי וויט, ראש FEMA בתקופת קלינטון, על העבודה שעשה בטיפול בשריפות הענק והשיטפונות, שאירעו בטקסס במהלך כהונתו (של בוש) כמושל. וויט נחשב למי שהפך את FEMA מארגון עלוב לסוכנות יעילה ביותר. לפני שנכנס וויט לתפקידו רווחה הבדיחה ש"אסון טבע מכה פעמיים: פעם כשהוא קורה, ועוד פעם כש-FEMA מגיעים למקום".

אולם כשנבחר, ויתר בוש על וויט ומינה לתפקיד את מנהל הקמפיין שלו, ג'ו אלבו, שמאז עזב והפך ללוביסט עבור חברות המתחרות על חוזים בעיראק. מנהל הסוכנות הנוכחי הוא מייק בראון, שלפני כן התפרנס כראש ועדת השיפוט באגודת הסוסים הערביים בארה"ב. בנאומו הראשון בנושא טרח בוש לשגר טפיחה ל"בראוני", ש"עושה חתיכת עבודה". בראוני, אגב, לא ידע עד יום חמישי, יומיים תמימים אחרי שהסופה עזבה את ניו אורלינס, ש-15,000 פליטים מסתופפים במרכז הכנסים של ניו אורלינס בלי חשמל, בלי מים ובלי מזון.

לורה בוש, שנחשבה עד כה לאחת הגברות הראשונות הפופולריות ביותר בהיסטוריה, הצליחה גם היא לפלוט אמירה, שבוודאי לא תוסיף לבריאות של בעלה. הספרנית לשעבר ביקרה במרכז פליטים בעיר לאפאייט שבלואיזיאנה והיתה כנה מספיק להודות שהמרכז בו ביקרה – שהיה מצוחצח ומסודר למשעי לכבוד האירוע – "אינו דומה למה שאנחנו רואים בטלוויזיה". אבל אז המשיכה הגברת בוש להגג על טבעה של חלוקת העושר ואמרה "זה מה שקורה כשיש אסון טבע בסדר גודל כזה. העניים בדרך כלל נמצאים בשכונות הנמוכות והחשופות ביותר. בתיהם הכי פגיעים לאסון. זה פשוט מה שתמיד קורה".

גם הנשיא עצמו לא גילה רגישות יתרה, כשבחר להתרפק על זיכרונותיו מעיר המסיבות ניו אורלינס "כשהיה צעיר ופרוע". בוש לא הסתפק בזה, והתעקש לדבר על וילת החוף המפוארת של הסנאטור טרנט לוט (לשעבר מנהיג הרפובליקאים בסנאט), שנהרסה בסופה. לוט הודח מתפקידו רב העוצמה, כשהביע צער על כך שסטרום ת'ורמונד, שהתמודד לנשיאות על בסיס מצע של הפרדה גזעית, לא ניצח בבחירות בשנת 1948, כי "אז לא היו לנו את הבעיות שיש לנו היום".

בוש הבטיח שכמו שאר ההריסות, גם ביתו של לוט ייבנה מחדש "ואני מצפה לשבת שם על המרפסת". אילו יכלו אלפי השחורים העניים של ניו אורלינס, התקועים בעיר ההרוסה, להתפנות מצרותיהם ולמצוא מקלט טלוויזיה פועל בעיר (המנותקת מחשמל) כדי לשמוע את הדברים, אין ספק שהם היו משפרים את מצב רוחם. אגב, מעריכים שהעיר תחובר שוב לחשמל בסביבות חודש דצמבר. עניין של 3 חודשים.

עוד פוליטיקאי שהצליח לדרוך לעצמו על הלשון הוא יו"ר בית הנבחרים, הרפובליקאי דניס האסטרט, שכבר למחרת הסופה הביע ספק אם כדאי לממשל הפדרלי לבזבז כסף בבנייתה מחדש של ניו אורלינס. האסטרט כנראה לא הבין מה יצא לו מהפה ובאיזה עיתוי אומלל, וביום שישי הוא מצא לנכון לקיים מסיבת עיתונאים במחוז הבית שלו במדינת אילינוי, בה הודיע על הקצבה פדרלית של כשני מיליון דולר על הארכת כביש גישה לאיזה כפר. "אילינוי סופסוף מקבלת את חלקה הראוי", אמר.

לעומתו, מקבל שבחים מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט, רופא הלב ביל פריסט, שהפשיל שרוולים וטס לניו אורלינס כרופא מתנדב. פריסט הזדעזע מהתנאים שמצא במרכזי החירום בעיר, וסיפר שהאחיות והרופאים אינם מכירים זה את שמו של זה, ושכל המאמץ נעדר תיאום מינימלי.

ולמי שטוען שהאסון היה בלתי ניתן לחיזוי, כדאי שישים לב לאייטם הבא: לפני 11 חודשים, באוקטובר 2004, התפרסם בכתב העת נשיונל ג'יאוגרפיק מאמר, בו תואר המצב הבא: "למחרת התחזקה הסופה ופנתה היישר לעבר העיר. בעת שהסערה התקרבה לחוף, יותר ממיליון בני אדם פונו לנקודות גבוהות יותר. אולם כ-200 אלף נשארו – נטולי המכוניות, חסרי הבית, הזקנים והחולים... הסערה הכתה במפרץ ברטון בעוצמה של ראש נפץ גרעיני. המים גאו מעל לסכר המחזיק את אגם פונטצ'רטיין ומילאו את העיר... כשהגיעה הגאות לגובה של שמונה מטרים במקומות מסוימים, אנשים טיפסו על גגות כדי להימלט מזעמה... אלפים טבעו בתמהיל העכור שהזדהם עד מהרה בשפכים תעשייתיים וביוב...זה היה אסון הטבע הגרוע ביותר בתולדות ארה"ב. מתי זה קרה? זה לא קרה – עדיין".

אז הנה זה קרה. אבל ספק אם הנשיא בוש קורא את הנשיונל ג'ואגרפיק, ולכן הוא יוכל להמשיך לטעון, במעין שידור חוזר מ-11 בספטמבר, ש"אי אפשר היה לחזות את חומרת האסון".

ועוד סיפור מהגיהינום: רופאים ואחיות, שעבדו ללא הפסקה עד שנפלו מהרגליים, פשוטו כמשמעו, מנעו זה מזה להתייבש למוות באמצעות עירויי נוזלים מהמאגרים הרפואיים, כי מים נקיים אין בניו אורלינס.

אבל יש דברים שכן טופלו במהירות מרשימה. חוזה לשיקום מתקני הצי של ארה"ב בחוף לואיזיאנה כבר הוענק, והזוכה המפתיעה היא לא אחרת מאשר תאגיד האליבורטון, זו שבראשה עמד סגן הנשיא צ'ייני עד 2000, וזו שהואשמה בסדרה ארוכה של הונאות וחיובי יתר בעיראק.

אחת התופעות הבולטות של סיקור האסון הוא הורדת הכפפות של התקשורת – במיוחד של אותם כתבים שנמצאים בזירה. כשהסנאטורית הדמוקרטית מלואיזיאנה, מארי לאנדריו, ניסתה ללקק ל"כל פקידי הממשל" שעושים עבודה נהדרת, לא התאפק כתב CNN אנדרסון קופר, והבהיר לה בתקיפות שלאור המצב, בו הוא עצמו ראה גופה נאכלת על ידי עכברושים ברחוב, אנשים לא ממש רוצים לשמוע פוליטיקאים טופחים זה לזה על השכם. אפילו ברשת פוקס, הנחשבת בעיני רבים לשופר של הממשל, זה קרה. כתבי השטח הראלדו ריברה ושפארד סמית' תיארו בזעזוע את התנאים במחנה הפליטים שהוקם במרכז הכנסים של העיר, בו סירבו כוחות ההצלה למסור לפליטים מתי יפונו, ואף מנעו מהם לעזוב את המקום בכוחות עצמם. מגיש הרשת, שון האניטי, ניסה למזער את הנזק ולהגיד "בואו נכניס את זה לפרספקטיבה", וסמית בתגובה צעק עליו "זו הפרספקטיבה!".

המקרה המתואר לעיל, שבו נמנעו התפנות או פינוי עצמאיים, אינו בודד. בגלי צה"ל דווח שעיתונאי ישראלי, שניסה לקחת במכוניתו שלושה פליטים בצאתו מהעיר, מצא את עצמו מול נשקם השלוף של חיילי המשמר הלאומי שכפו עליו לעזוב את העיר לבדו. הועלתה השערה שהרשויות חוששות שהפליטים מניו אורלינס, שנאלצו לשהות במשך ימים בעיר שהפכה לביב שופכין רעיל, נגועים במחלות שונות שהם עלולים להפיץ אם יורשו להתפזר באוכלוסייה הכללית. אדם אחר, אזרח, שגנב משאית וניסה להבריח בה פליטים אל מחוץ לעיר נמצא כעת תחת איום של הגשת כתב אישום באשמת גניבה. הרשויות עדיין מתלבטות. במקביל, מאשים סגן מפקד משטרת ניו אורלינס את חיילי המשמר הלאומי, שישבו ושיחקו קלפים בזמן שאנשים סביבם מתו.

לאחר ניסיון לשקוע בהכחשה, נאלצו כלי התקשורת בארה"ב להתחיל לבחון את היבטי הגזע והמעמד שבאסון. מצלמות הטלוויזיה לא אפשרו לצופים להימלט מן ההכרה שרובם המכריע של האומללים שנתקעו בעיר היו שחורים ועניים. הפליטים עצמם לא הסתירו כלל את דעתם שאילו היו לבנים, היה נעשה מאמץ רציני בהרבה להצילם. במהלך הימים שאחרי הסופה געשה זירת הבלוגים בארה"ב סביב ההבדלים בכיתובים שצירפה סוכנות הידיעות AP לתמונות מניו אורלינס. זוג לבן שגרר דלת צפה מלאה במצרכים תואר כמי ש"מצא" את השלל. גבר שחור שנשא מוצרים דומים תואר כמי ש"בזז" אותם.

הצלמים התגוננו בטענה שראו בדיוק מה קרה בכל מקרה, אולם הרושם נשאר בעינו. גם אנשי משטרה צולמו כשהם משתתפים בביזה הגדולה. בעיר ישנם שלושה סוגים של "בוזזים" – אלה הגונבים מצרכי יסוד כדי לשרוד ואלה הגונבים מוצרי חשמל וכיו"ב בשביל הגניבה. הבעיה האמיתית היא אותן חבורות של פושעים חמושים, המסתובבים בעיר, מפילים את חתיתם על הניצולים האחרים ומקשים על עבודת כוחות ההצלה.

מנהיגים שחורים, כולל חברת בית הנבחרים מקסין ווטרס והכומר ג'סי ג'קסון, ארגנו שלושה אוטובוסים לטובת הפליטים וכעת הם דורשים מהממשל הפדרלי לפתוח עבורם את בסיס חיל האוויר הנטוש אינגלנד הסמוך לעיירה אלכסנדריה שבלואיזיאנה, ולשכן שם את הפליטים. הממשל טרם נענה לבקשה.

המראות מניו אורלינס מטשטשים את העובדה שהאסון חורג בהרבה מתחומי העיר האחת הזו. מחוז שלם במיסיסיפי – מחוז האריסון – הפך למחנה פליטים גדול עם למעלה מ-20 אלף עקורים, וגם מחוזות בלואיזיאנה ואפילו באלבאמה נפגעו קשות.

תרומות לנפגעי האסון מרוכזות על ידי הצלב האדום של ארה"ב. ניתן לתרום בכתובת המצורפת כאן למטה.