כשהייתי בכיתה ו' למדתי את סיפור מכירת יוסף על-ידי אחיו. אני זוכרת שכבר אז, בתור ילדה, התקשיתי להבין כיצד יכולים האחים של יוסף להתנהג אליו בצורה כה אכזרית, כיצד הם רוצים במותו רק מכיוון שקינאו בו על הצלחתו ואהבתו של אביו אותו. אני זוכרת שהציקה לי מאוד תחושת חוסר האונים שהייתה ליוסף שהיה כה צעיר, כאשר חטפו אותו האחים, הפשיטו אותו מבגדיו וזרקו אותו לבור המלא נחשים ועקרבים. כמה קשה הייתה לבטח הרגשתו, שאחיו שלו, בשר מבשרו, שונאים אותו ורוצים במותו. דווקא עכשיו, אחרי שהעולם חזר לשגרתו, ואחרי שכמעט שכחנו את מראות ההינתקות, דווקא עכשיו, אני מצליחה למצוא נמשל שכל-כך מזכיר לי, בעצב רב, את סיפור יוסף ואחיו.
במהלך ביצוע תוכנית ההינתקות חיבקה התקשורת בזרועות חמימות את כוחות הביטחון. החיילים, היס"מניקים והשוטרים נגלו מבעד דמעות ההזדהות עם המפונים, כאנשים רחמנים, הרוצים בסך-הכל לעשות את עבודתם ברגישות. פתאום הפך צה"ל לפייבוריט מס' 1 של התקשורת. זה שקודם כבש אדמה לא שלו, התעלל בפלסטינים מסכנים במחסומים, סגר אותם בגטאות ובכלל עסק בפעילות אנטי-דמוקרטית. אותם חיילים זכורים לכולם כגיבורי ההינתקות, כאלה שמקבלים צל"ש על ניצחון בקרב קשה.
אני לעומת זאת, שמעתי על מקרים שונים בתכלית. בהם האחים, כלומר החיילים, לא התקרבו אפילו בקצת למידת הרגישות שהוצגה בתקשורת. הלוואי והיה באפשרותי לפרוס כאן את מסכת הזוועות שאירעו מאחורי הקלעים, כאשר כובו המצלמות. אך מכיוון ש"עניי עירך קודמים" בחרתי לספר סיפור אישי של שכן שלי. סיפור שמייצג באופן בולט את מהלך הרוחות בעת ביצוע ההינתקות. על-מנת שזהותו של שכני תישאר בדויה הוא יקרא י'. הסיפור אולי ארוך ועמוס פרטים, אך חשוב לדעת עובדות ולא להסתמך על פיסות של שמועות.
י' הינו קצין מילואים בצנחנים, נשוי בן 24. הוא השתתף בהפגנת מחאה בצומת שבי-שומרון, כנגד פעילות הגירוש שהתבצעה ביישובים שא-נור וחומש. חשוב לציין כי המרחק בין מקום ההפגנה למקום הפינוי הוא כעשרים דקות נסיעה ברכב. למקום ההפגנה הגיעו חיילים ושוטרי יס"מ. הם ביקשו מהמפגינים לעזוב את המקום, בטענה שזה נגד החוק. המפגינים לעומת זאת דרשו לראות צו אלוף האוסר על השהייה במקום. החיילים סירבו להראות צו (כנראה שלא היה בכלל). אם כך, אמרו המפגינים, אנחנו נשארים. במקום לא התנהל מאבק אלים, אלא רק וויכוח מילולי. י', בחור גבוה וצנום למראה, היה מבין המפגינים. כעבור מס' דקות אחרי שביקשו לראות את צו האלוף, הבחין י' כי חייל אחד קורא לארבעה שוטרי יס"מ ומצביע עליו. לא עברה דקה וארבעת השוטרים תפסו וגררו את י' אל מאחורי הג'יפ הצבאי. הם התחילו לבעוט בו ולצעוק עליו. כאשר הראה התנגדות, הם הפילו אותו ארצה, שניים מהם אחזו בידיו, שניים ברגליו, תוך שהם מנענעים אותו בחוזקה. כל אותו זמן הם מורים לו להירגע. הדבר האחרון שי' זוכר לפני שהתעלף זה שראה עוד שישה שוטרים מתקרבים אליו ומצטרפים למכות. הוא הובהל באמבולנס במצב של חוסר הכרה, לאחר שתושב מיישובו הבחין בהתרחשות היוצאת-דופן שמאחורי הג'יפ, ודרש מהחיילים להזמין אמבולנס. בדרך לבית החולים "מאיר" בכפר-סבא, התעורר י' וגילה שפניו נפוחות ומדממות, לסתו כואבת בצורה בלתי נסבלת, וכי הוא סובל ממכות יבשות רבות בכתפיו, בבטנו וברגליו. בנוסף הוא עדיין סובל מכאבי ראש חזקים כתוצאה מהמכות שספג.
מיותר לציין את העובדה כי י' לא עבר על אף חוק ולא נהג באלימות שאולי תצדיק טיפול שכזה. י', סטודנט וקצין במילואים, היה חסר אונים נוכח עשרה יס"מניקים בריונים, אלימים, נחושים וכלל לא רגישים. כנראה שאותם חיילים ושוטרים היו היום פושעים ממדרגה ראשונה לולא גויסו. בשפה הפסיכולוגית התהליך הזה אמור להיקרא סובלימציה-עידון. תהליך המביא לידי לגיטימציה התנהגות לא נורמטיבית בחברה ע"י עידונה. אך היכן העידון, היכן טובת החברה? הרי הם אותם עבריינים רק במדים. וגרוע מזה בשירות כוחות הביטחון של מדינת ישראל.
נכון, כמו בחיים גם בסיפור יוסף ואחיו צריך שניים לטנגו. נכון שגם יוסף לא היה תמים לגמרי. הוא התגאה ביופיו ובכישרונותיו, וגרם לאחיו לקנא בו. אך אף תירוץ לא יצדיק את ההתנהגות האיומה של אחיו. ואכן האחים קיבלו את עונשם. את רגשות האשמה וייסורי המצפון הם היו צריכים לקחת איתם להמשך חייהם. לא היה להם קל בכלל להביט בעיני אביהם ולדעת בליבם כי ידיהם עשו את העוול הזה. במקרה שלנו לא רק האחים צריכים לחוש אשמה עד לסוף ימי חייהם, כי אם כולנו, כאומה, כמדינה, שהנחנו לפשעים כאלו לקרות, בשם הדמוקרטיה ושלטון החוק. על כל אחד מאיתנו מוטלת האשמה, ובמיוחד על כתפי הממשלה ששלחה את פורעי החוק להתנגח בכוונה תחילה באזרחים שומרי חוק, קצינים בצה"ל ששירתו בנאמנות את המדינה. (לא כולם זרקו על החיילים כל מיני חפצים וחומרים, הרוב היה פאסיבי).
השכיחות הרבה של מקרים דומים לזה גרמה לציבור הדתי-לאומי, וגם לי, לחוש בימים שאחרי ההינתקות תחושה קשה של בלבול ותסכול. אנחנו, שהצבא היה אבן ייסוד בערכינו, שהמדינה הייתה תמיד קודמת לכול. אנחנו לא יודעים מה לחוש כעת, כאשר אותה מדינה, אותו צבא, היה שותף ואחראי לפגיעה כל-כך קשה בנו ובזכותנו הקיומית כאן. את השבר הזה יהיה קשה מאוד לאחות, אך אני מאמינה שזה יקרה בסופו של דבר. מה שאני לא בטוחה זה כיצד ייראה הציבור שלי מעתה ואילך, דברים ישתנו ללא ספק. אנחנו כבר לא נהיה תמימים כמו שהיינו. למה שרק אנחנו נדאג לשלום הציבור והכלל בעוד שכולם מסביב דואגים קודם כל לעצמם ( ראה ערך ממשלת ישראל).
* הכותבת היא תושבת קדומים
ההתנתקות של יוסף מאחיו
מיכל כהן-ברט
2.9.2005 / 8:08