תוצר ההתנתקות הראשון: היישוב יד חנה-חומש

ההתנתקות זימנה אתמול מפגש בלתי צפוי בין חברי יד חנה, הקיבוץ הקומוניסטי היחיד שקם בישראל, למתנחלי חומש בצפון השומרון, שיעברו לגור ביד חנה בשבוע הבא (או "עד אמצע ספטמבר", לפי מינהלת סל"ע). אתמול התקיים המפגש הראשון בין אנשי יד חנה לשכניהם החדשים. האווירה היתה רגועה ונעימה. אולי בגלל שמטבע הדברים הגיעו למפגש רק חברי קיבוץ התומכים בשינוי; אולי בגלל שבקיבוץ לא ממש נשארו קומוניסטים או קומוניזם. אפילו לבית הכנסת שיקום בקיבוץ התייחסו הנוכחים במשיכת כתף.

30 משפחות מחומש, מתוך כ-50 משפחות שגרו שם לפני ההתנתקות, יעברו בשבועות הקרובים ליד חנה, כקהילה, בקראווילות שהוקמו בפאתי הקיבוץ. הם יהיו חברים שווי זכויות. "אנחנו מביאים נדוניה מחומש והם מביאים את הנדוניה שלהם", אמרה אתי רוזנבלט, מוותיקי חומש, המשמשת גם כדוברת היישוב. "ביחד אנחנו יוצרים קהילה חדשה שנקראת יד חנה-חומש". תושבי חומש התעקשו ששם ההתנחלות שלהם יצורף לשם הקיבוץ. הקיבוצניקים, כפי שהעידה אחת החברות, לא ראו בכך סוגייה עקרונית. שינוי השם התקבל אפילו מבלי שהגיע להחלטה בקרב חברי הקהילה.

צירוף אנשי חומש "התקבל ברוב מוחץ", הודיעה מלכה זילברשטיין מיד חנה. בהתחלה היו כמה קולות מתנגדים או ספקניים. "חבורת המתיישבים החדשה תוכל בתוך זמן קצר להפוך לרוב ולקבל החלטות שלא יהיו לרוחנו", אמרה פנינה פיילר, חברת יד חנה ופעילת שלום, בראיון בפברואר ב"הארץ". "חורה לי שכל המהלכים האלה נעשים בחשאי מאחורי גבינו, חברי הקיבוץ", אמר אז חבר קיבוץ אחר, ישי שוסטר.

האידיאולוגיה ביד חנה, כמדומה, הוחלפה בפרגמטיזם. הקיבוץ הופרט ב-2000. מעט משפחות נותרו שם. חלק מחברי הקיבוץ רואים בהצטרפות החדשים כורח מציאות שבלעדיו קהילתם תצטמק ותחדל להתקיים. לדברי הגזבר, חיים זילברשטיין, יד חנה רוצה זמן רב לשנות את מעמדה מ"קיבוץ" ל"מושב", עם נחלה לכל משפחה. "ההתנתקות יצרה הזדמנות. קיצרו את הביורוקרטיה. היום הפכנו ל'כפר שיתופי חקלאי - אגודה'. עכשיו לכל משפחה מוקצים דונמים והנכסים המשותפים שייכים לאגודה". האם עדיין נותרו קומוניסטים בקיבוץ? "אולי שניים-שלושה", הוא משיב.

למפונים אין טענות למינהלת. הם לא מקטרים. מפנימים את כאבם. הם התחילו במו"מ מבעוד מועד כקהילה בסיוע משפטי.

חומש נוסדה ב-1980. "הגרעין המקורי היה אידיאולוגי", אומרת רוזנבלט, "אחר-כך הגיעו אחרים. לא ישבנו ושרנו 'שתי גדות לירדן'. אני הגעתי יותר מהקטע ההתיישבותי-ערכי", היא מספרת. אחר כך היא מכבדת עיתונאית בסיגריה, וכאשר המצית לא נדלק היא מסכמת, "נו, מצית של ערבים, מה את מצפה?"