פ"נ הדמוקרטיה

ההינתקות מדרדרת את ישראל למעמד של מדינה פוסט-דמוקרטית.
ניתן להגדיר את השנאה ל"מתנחלים" כאוטו-אנטישמיות, תופעה חולנית ייחודית ליהודים. משטרת המחשבות והאסוציאציות עוסקת בהשתקה רבתי של הזיכרון, במקום בניסיון להבין על אלו רבדים עמוקים משפיע הגירוש.

המאבק נגד הטרנספר – המשווק לציבור הישראלי תחת המותג "הינתקות" – חשוב ככל שיהיה – הוא רק פן אחד של המציאות האורווליאנית בישראל 2005. הרוח הגבית שנותן השמאל, על חכ"יו ועיתונאיו, לא זו בלבד שהיא מאפשרת לשרון לבצע את מדיניותו הפוסט-ציונית ולהינצל בינתיים מהעמדה לדין – היא גם גורמת להשחתה ולהידרדרות של מדינת ישראל למצב של מדינה פוסט-דמוקרטית. מדינה שבה שוררים התנאים הבאים יש בה סכנה לדמוקרטיה:

* מדינה המפעילה את צבאה לגירוש אזרחיה מבתיהם.
* מדינה שבה בית הנבחרים אינו משקף את דעת הבוחרים.
* מדינה שבה ראש הממשלה וראש מפלגת השלטון מבצע בכוחניות את מדיניות האופוזיציה.
* מדינה שבה מערכות הצבא, המשטרה, המשפט והתקשורת מגויסות לגירוש אזרחים על בסיס אתני.
* מדינה המעמידה את אמצעי השידור "הממלכתיים" שלה לרשותו של ראש מעצמה זרה כדי שיתערב בתהליכים הפוליטיים בתוכה.

כל מי שחרד לדמוקרטיה ולאיכות השלטון במדינת ישראל חייב היה להצטרף למאבק על עתידה כמדינה ציונית, יהודית ודמוקרטית, ללא קשר להשקפתו על ה"הינתקות". למרבה הצער, גם הנאורים בעיני עצמם מוכנים להקריב את אופייה הדמוקרטי של ישראל על מזבח שנאתם ל"מתנחלים". הדה-לגיטימציה עד כדי דה-הומניזציה וההסתה נגד קורבנות הגירוש כאילו הם הצד שעלול לנקוט באלימות נגד כוחות הגירוש הן מחליאות. לשנאה זו יש מאפיינים רבים של האנטישמיות הזכורה לרע, ובמקרה הנוכחי ניתן להגדירה כאוטו-אנטישמיות, תופעה חולנית ייחודית ליהודים.

אין מנוס מכך שתופעות רבות במציאות הנוראה שאנו חווים מעוררות זיכרונות מימים לא כל כך רחוקים. אבל, בישראל - שבה משטרת המחשבות והאסוציאציות מנסה להשתלט על המחשבה, הרגש והזיכרון – גם חוויה כזו וביטויה נתקלים בהשתקה רבתי, במקום בניסיון להבין על אלו רבדים עמוקים משפיע הגירוש. ניסיון אישי: לפני שבועיים נעצרתי בניסנית עם חבריי, לאחר מסע לילי מפרך דרך קווי צה"ל אל מעבר ל"קו הירוק". מילתו הראשונה של השוטר ש"צד" אותנו בניסנית הייתה "החוצה!". אין צורך לדעת שפה אירופית מסוימת כדי שהזיכרון יצמרר. הושטתי לו את ידי ואמרתי לו: "יהודי אומר בוקר טוב", והוא חייך חיוך נבוך ולחץ את ידי. נראה לי שהוא אפילו לא חש אלו אסוציאציות הוא העלה בקרבי למשמע הצעקה: "החוצה!". הדבר לא מנע ממנו וממפקדיו להובילנו אחר כבוד למעצר בכלא באר שבע.

אילו ידי שרון היו נקיות, לא כך היה מקדם את פיגוע ההינתקות עתיר הנזקים שאליו הוביל. אילו היה מחליט במקביל על גירוש תושביהם של 22 כפרים ערביים – לא ניתן היה לפסול את צעדיו כגירוש אתני. אילו היה נותן דוגמא אישית ומפנה את אחוזתו ואת קבר רעייתו – קשה היה לבוא אליו בטענות על אכזריותו, התנכרותו והינתקותו. אילו היה מפעיל 50 אלף חיילים ושוטרים נחושים נגד האויב במקום נגד אזרחיו, כלל לא היינו מגיעים לתבוסה במלחמת אוסלו. אילו רק היה טורח להסביר את המהפך במדיניותו.

אבל, כל התנהלותו הייתה הפוכה. כך זכה בגיבוי מוחלט של השמאל הקיצוני יותר והקיצוני פחות, אבל כך העמיק את הקרע בעם ואת נזקיו של פיגוע ההינתקות. המאבק מוצג באופן מעוות כאילו הוא בין חילוניים לדתיים. שותפים לכך שרון ויועציו, התקשורת המגויסת למען מדיניותו, מועצת יש"ע המשחקת לידיו בצביון הפגנותיה, ועצלותם של החילוניים הרבים בקרב מתנגדי ה"הינתקות". שיתוף פעולה נדיר זה בין גורמים מנוגדים איפשר את קידומו של הגירוש המשחית, הממיט קלון על ישראל. גם שתיקתם הרועמת של "אנשי הרוח" של השמאל תרמה להשחתה המוסרית, וכך הטכנוקרטיה המנוכרת של שופטי בג"ץ, שלא טרחו להתרשם ולהבין את המציאות בשטח.

בעוד חודשים אחדים שרון כבר לא יהיה ראש ממשלה. גם ישראל כבר לא תהיה אותה מדינה כפי שהייתה עד היום. הגירוש השחית ופצע אותה.

* רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי