זולפא אלחוסייני, עזה

כשהתעוררתי אתמול בבוקר צפיתי עם ילדי בסרטים מצויירים בטלוויזיה. למרות שעדיין חופש והשעה היתה רק תשע, כל ארבעתם כבר היו ערים. ביקשתי מהם לעבור רגע לערוצי החדשות, וכך נודע לי על הפיגוע שהיה בבאר שבע. הילדים אמנם דרשו לחזור מיד לסרטים המצויירים, אבל אני כבר התחלתי לעשות טלפונים ולאסוף מידע ודעות לגבי הפיגוע הזה, ומה יהיה בעקבותיו.

בעלה של חברתי הביע את דעתו שלנו יש את המשוגעים שלנו, בדיוק כמו שליהודים יש את המשוגעים שלהם. הוא הוסיף ואמר שאינו תומך בפעולות מסוג זה, "אך הפעולה היתה צפויה". למה? חבר אחר הסביר לי כבר בפתח השיחה שהפיגוע הוא תגובה לכל המעשים האחרונים שביצעה ישראל ושלא היתה עליהם כל תגובה פלסטינית, החל ברצח הארבעה בשפרעם, המשך ברצח השלושה בשילה וכלה ברצח חמשת הפלסטינים ביום חמישי האחרון בטול כרם, על ידי הצבא הישראלי. אפילו הרחוב הפלסטיני, שבדרך כלל חוטף על הראש את התגובות הישראליות לפיגועים הפלסטינים, היה בדעה שהתגובה אתמול היתה מתבקשת, ו"ההתנגדות", כלומר החמאס והג'יהאד, סוגרים את החשבון עם ישראל.

אני כותבת "ישראל", גם כאשר הפיגועים בשילה ובשפרעם בוצעו על ידי אנשים פרטיים, משום שהפלסטינים מרגישים שישראל היא האשמה בפיגועים אלה והיא המעודדת את מי שאתם קוראים להם "עשבים שוטים" או "פורעי חוק". להם יש אור ירוק להמשיך ולעשות את מעשיהם, לצד הצבא שביצע את החיסול בטול כרם.

במבט לאחור, למה בעצם ישראל מתגרה בפלסטינים באופן כללי, ובמיוחד במהלך ביצוע ההתנתקות? הרי היא יודעת שהפלגים הפלסטינים החתומים על הסכם הרגיעה לא יסבלו את ההתגרויות האלה למשך זמן רב, והפגיעה הישירה בהם ובאנשיהם, כמו גם באזרחים פשוטים, תביא לפרץ של רגשות ופיגועים. מצד שני, התחושה היא שישראל אינה עושה מספיק כדי לעזור לרשות הפלסטינית, המבקשת כבר כמה חודשים אספקה של כלי נשק קלים - רובים וכו' - לאנשי הביטחון הפלסטינים שאמורים לפרוש את כוחותיהם בהתנחלויות. כוחות אלה אמורים לפעול נגד ההתפרעויות הפלסטיניות, אבל הם ספגו במהלך האינתיפאדה פגיעה קשה בהם ובציודם. אגב, בקרב אנשי כוחות הביטחון יש אי שקט רב לא מסיבות בטחוניות אלא דווקא כלכליות: שכרו של איש קבע בדרגה הנמוכה ביותר הוא אלף שקל לחודש, שזה מעט מאוד. הרשות הבטיחה להם העלאה של 100 אחוז ואנשים כבר לקחו הלוואות, אבל כרגע לא מעלים את השכר, ויש חשש מאי יציבות כלכלית.

הטלוויזיה הפלסטינית לא התייחסה בצורה מיוחדת לפיגוע שהיה אתמול בבאר שבע, כפי שלא התייחסה גם לפיגועים בשפרעם ובשילה באופן מיוחד. אלו עוד ידיעות ברצף החדשותי. זאת, משום שמבחינת הפלסטינים אנחנו עדיין נמצאים ברגיעה, ואנחנו מחוייבים "להוריד פרופיל" ולתת לזה לעבור. אנחנו רוצים שההתנתקות תעבור בשקט ובשלום - ואחר כך נדבר.

בינתיים בעזה החיים מתחילים לחזור לשגרה לאחר פינוי ההתנחלויות. חלק מהאנשים כאן עדיין מופתע מהמהלך המהיר של הפינוי ומסבירים זאת בכך שכנראה היה הסכם בין המתנחלים לממשלה הישראלית, אפילו בכל הנוגע לחסימת הכבישים בתוך ישראל. אין פעילות מיוחדת לאחר ההתנתקות, אך פה ושם יש עדיין תהלוכות שמחה, כמו זו שארגן איגוד הנשים הפלסטיניות בעזה, לצומת השוהדא. תהלוכת הנשים התקיימה ביום רביעי שעבר, והסתיימה מעט לפני הצומת שסימלה את האינתיפאדה הזו - שם היו בתקופת האינתיפאדה הפגנות וזריקות אבנים, שחלקם התפתחו לאירועים אלימים בהם נהרגו שאהידים, שהמוכר בהם הוא הילד מוחמד א-דורה, שהפך לאחד הסמלים של האינתיפאדה הזו. אומנם הפלסטינים יודעים שהרבה תושבים עזבו את נצרים בתקופת האינתיפאדה, אבל על מעט המשפחות שנשארו שמר גדוד שלם, שעכשיו פונה. אף אחד עוד לא יודע מתי ייכנסו הכוחות הפלסטינים להתנחלויות. בעזה רווחות שמועות שהישראלים הטמינו חומר שמפיץ קרינה בישובים שפונו. בנוסף, ישראל גם לא פינתה לתחומיה את האסבסט שהוא חומר מסרטן, והרשות מתלוננת גם על כך.

בינתיים, בשכונת אלשייח עג'לין המוכרת בזכות גידולי הכרמים והתאנים שלה, חזרו כבר בעלי האדמות שלא נהרסו ע"י הצבא למכור את תוצרתם בדוכנים שבאזור. ענבי השייח עג'לין מיוחדים בטעמם ובצבעם הזהוב. החקלאים מגדלים אותם על עמודי עץ לא גבוהים ונותנים להם להתפשט על החול הרך שמסביב. כך גם התאנים הירוקות המיוחדות למקום ונקראות "תין בחרי" - כלומר תאנים שגדלו ליד הים, ויש להם טעם מתוק ועסיסי במיוחד. אני זוכרת היטב איך בילדותי, בסוף שנות ה-70, נהגתי לבוא לעזה עם אבי, שנפטר בינתיים. נהגנו לבוא לשייח עג'לין כדי לקנות את הענבים המיוחדים, לאכול דגים ובעיקר לצפות בשרידי האוניה, אחת מתוך שתיים, שטבעה מול חופי עזה ורק הקצה העליון שלה עוד נראה מחוץ למים.

כמו משפחות רבות, גם אנחנו מתכוננים בימים אלה לתחילת שנת הלימודים ב-1 בספטמבר. שלא כמו בישראל, אצלנו אין שביתות מורים או תלמידים בתחילת כל שנה. לקראת תחילת שנת הלימודים כל שכונה סוגרת את אחד מרחובותיה והופכת אותו למדרחוב בו מוקמות בסטות שבהן מוכרים בזול יותר מאשר בחנויות את כל הציוד הנדרש לבתי הספר: ממכשירי כתיבה ועד לתלבושת האחידה של בתי הספר הממשלתיים. זו של הבנות כוללת שמלה ירוקה ארוכה עם שרוולים ארוכים, ועליה כל בת שמה צווארון לבן. כיסוי ראש אינו חובה. הבנים לובשים ג'ינס וחולצת כפתורים בצבע תכלת. מחירו של סט מלא של תלבושת אחידה עומד על 15 עד 20 שקלים.

גם אני אתחיל ללמוד השנה, לאחר שנרשמתי ללימודי תואר שני במסלול "לימודים ישראלים" בשלוחת עזה של אוניברסיטת אלקודס שמרכזה באבו דיס בירושלים. האוניברסיטה הזו נחשבת לבעלת שם טוב בתחומי הרשות, ותעודותיה מוכרות בכל העולם. הלימודים הישראליים הם חלק מהחוג שנקרא "לימודים אזוריים", וכולל גם לימודים ערביים ולימודים אמריקנים. כנראה שמרוב שארה"ב מעורבת באזור היא הפכה לחלק ממנו.

הלימודים יחלו באוקטובר ויימשכו שנתיים. שכר הלימוד עומד על 3,000 דינרים ירדנים, שהם 21 אלף שקל, לשנתיים. המרצים כולם פלסטינים, וכיוון שאלו לימודים ישראלים צריך ללמוד גם עברית, דבר שאני מניחה שיהיה לי פטור ממנו. במסלול שלי יש 24 סטודנטים. זה אינו נחשב למשהו בעייתי ללמוד לימודים ישראלים בעזה, להיפך, כל מי שנרשם לזה יודע שיהיה לו הרבה יותר קל למצוא אחר כך עבודה בכל משרדי הממשלה, משום שידיעת העברית מאוד נדרשת בעזה. אני חושבת שאלך על מסלול עם עבודת גמר, תזה, ואתמחה בערביי ישראל, שזה נושא שקרוב אלי באופן אישי. ואגב, לכותב התגובות שכל הזמן מזכיר את משפחתו של המופתי חאג' אמין אלחוסייני – אין לי כל קשר אליה. באחד הטורים הבאים אתייחס גם לתגובות אחרות ולשאלות ששואלים אותי.