זמן לחשבון נפש

עכשיו, לאחר ההתנתקות, מוטל עלינו לעשות סדר באתוס הציוני, ולשקם אותו לאחר הזעזוע הכבד שהוא ספג. השאלה הגדולה היא האם הערכים עליהם גדלנו - קליטת עליה, ערבות הדדית, התיישבות, חינוך יהודי-ציוני ועוד ימשיכו להיות התמרורים שלאורם נלך, או שמא אנו נכנסים אל העידן הפוסט-ציוני? האם הנתינה תמשיך להיות הערך העיקרי בחברה הישראלית, או שבדומה לחברה האמריקנית, המדינה תיתן והאזרחים יקבלו?

הציונות הדתית, אליה אני משתייך, ביטאה את ערכי הנתינה בכל משימה לאומית, בקליטת עליה, בהתנחלויות, בהתנדבות לסיוע לאוכלוסיות מצוקה, וכמובן במוטיבציה לשירות ביחידות קרביות, ובעיני היא חייבת לשמור על ערך הנתינה כנכס האסטרטגי שלה. חלק מהמפונים איימו ש"יתנתקו מהמדינה", אך אין מרצים אדם בשעת אבלו, וזוהי שעת אבל. מצד שני, כאשר הופעתי באוהל ההדברות של צו פיוס בשבוע שעבר, ניגשו אלי אנשים ואמרו "עכשיו תלכו להתיישב בנגב ובגליל". האמירה הזו כאבה לי בצורה בלתי רגילה. נכון, יהודה ושומרון אינם ארץ ישראל "יותר" או "פחות" מהנגב ומהגליל, או תל אביב. אבל מדוע השמאל ממשיך לומר לנו "תלכו להתיישב, תנסו שהילדים שלכם ימשיכו להתנדב ליחידות המובחרות של הצבא", בזמן שילדיו של אותו דובר מצפון ת"א מתכננים את הטיול לדרום אמריקה שלאחריו ירדו ללוס אנג'לס? מדוע אותם אנשים אינם אומרים לי "בואו ונלך להתיישב יחד בנגב ובגליל"? בואו ניקח על עצמנו באופן מעשי את נטל המשימה הלאומית, ושאלה אחרונה - מדוע בריכוזי המפונים נראים רק מתנדבים דתיים, ולא את תושבי הערים הגדולות והחילוניות?

החשש הוא כי לאחר ההתנתקות יהיו שתי מדינות לשלושה עמים – פלסטינים, כנענים ויהודים. מדינת ישראל תהיה בעלת שתי תרבויות ערכיות נפרדות, ובזה יהיה חורבננו. השאלה היא על מי בעיקר מוטלת חובת ההתחברות. האם שוב על הציבור שלנו, או שמא הגיע הזמן שהשמאל הציוני, שאינו פחות ציוני או דתי, בדרכו שלו, מהציונות הדתית, יבין שבעימות זה המתנחלים שילמו את המחיר הכבד, והוא, השמאל, נדרש, לתרום את חלקו במשימת ההתחברות - במעשים! ולא רק באמפטיה שחלקיה המזוייפים ניכרים לצערי גם בימים אלה.

גם לציונות הדתית מחכה חשבון נפש שלאחר-התנתקות. לא מדובר כאן, כפי שחלק גדול מהתקשורת והציבור טועים לחשוב, בנוער הגבעות. לציונות הדתית אין קשר לנוער הגבעות, המורכב ברובו מאנשי שוליים ממשפחות לא דתיות, שחלק מבניהן חזרו בתשובה. בעיני נוער הגבעות אינם ציונים דתיים, דרכם הפוגעת במדינת ישראל ובנציגיה מוציאה אותם מהגדרת הציונות הדתית. אין בליבי ספק כי הם אוהבי תורה ואוהבי א"י, אך הם אינם שותפים לדרכנו. חשבון הנפש של הציונות הדתית צריך להתמקד בשאלה האם תשכיל הציונות הדתית להיות הבריח התיכון המקשר בין הציונות החילונית לחברה החרדית. בעיני מהות הציונות הדתית, בהעמדת המדינה כערך (ולא ככלי) "ראשית צמיחת גאולתנו...", ככזאת עלינו להוות את הגשר בין החרדים אוהבי א"י, אך אינם רואים במדינה כמדינה ערך, לבין הציוני החילוני, האוהב מאוד את מדינתו, ככלי קיומי לצרכים כלכליים, חברתיים, ביטחוניים, אך לא רואה חשיבות שמדינת ישראל תהיה בעלת גוון ויחוד יהודי. האם הגשר בין הקצוות חזק מספיק? האם הציונות הדתית, שמצאה עצמה בתהליך ההתנתקות קרובה מאוד לרבנים החרדים ורחוקה מדי מ"תל אביב", יכולה להמשיך לשאוף לתפקידה כגשר?

מעבר לחשבון הנפש של הימין והשמאל, עלינו, כמדינה וכחברה ישראלית, לגבש את החזון העתידי המשותף שלנו בשאלות אופיה היהודי של המדינה, דמוגרפיה, גבולות, התנחלויות, ערביי ישראל, ירושלים ועוד. אפשר להגיע להסכמה לאומית. בספר "גשר של נייר", שכתבתי לאחרונה יחד עם יאיר הירשפלד, מאדריכלי אוסלו, הגענו לתוכנית מוסכמת. בעבר פניתי אל מועצת יש"ע והפצרתי בה שלא להפקיר את הדיון המדיני לשמאל, אסור להעניק לפוליטיקאים המתחלפים את זכות ההחלטה על גבולות הארץ. הצעתי להם לנסות ולהגיע לתוכנית מדינית מוסכמת, עם השמאל. במסגרת תוכנית כזו אין לי ספק כי חלק מההתנחלויות יועתקו – לא יפונו! - ממקומן, ואילו גושי ההתנחלויות שיישארו ואולי גם התנחלויות נוספות, הם הם אשר יעצבו ויקבעו את גבולות המדינה בעתיד.