אהבה זה קשה

"יש לנו אהבה והיא תנצח" זועקות החולצות הכתומות שבוודאי נזרקות עכשיו לבוידעם. "אהבת ישראל בנשמה", "אוהבים את צה"ל", מקפצים נערים סרוגי כיפות וכתומי צמידים לצלילים הללו. אך כמובן שמדובר רק בסיסמאות.

הרי שמענו את הקולות וראינו את המראות. אנשים צועקים ומטיפים לאהבת ישראל, אך למעשה מיד אחר כך מחרפים ומגדפים כל מי שלא נראה כמוהם או לא נשמע כמוהם. הוא שמאלני, יש לו סרט כחול, רחמנא ליצלן! אז יימח שמו, כופר שכמוהו! ישנם הרבה שקוראים להרוס את החומה שנוצרת בין הציבור הציוני-דתי לציבור החילוני, כשלמעשה הם האדריכלים והקבלנים של אותה חומה. ישנם הרבה שקוראים לאחות את הקרע בעם, ומיד אחר כך רצים לקרוע סרט כחול ממכונית מזדמנת בחנייה.

אין קץ לצביעות? כיצד יכול מדריך בתנועת נוער דתית להרביץ בחניכיו את אהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך ועוד, ומיד אחר כך לספר בגאווה איך שפך חומרים וזרק ביצים על חיילי צה"ל? כיצד אפשר להצהיר בביטחון "אני אוהב כל יהודי" ומיד אחר כך לתקוף בגסות כל שמאלני שעובר בדרך, ולהפטיר מולו טענות כגון ארץ ישראל השלמה ושאר חזונות שלא התממשו?!

היו אמיתיים עם עצמכם, חבריי לימין. אל תצהירו מראש כמה שאתם אוהבים ומחבקים אותי כי אני חלק מהעם שלכם, אבל אחר כך תתקפו אותי בגלל מה שאני כותב עליכם באינטרנט ותשתמשו בקללות שהיהדות שומרת רק לגויים גמורים. כל זאת תחת מעבה של "אהבת ישראל" שאתם מתאמצים לייצג. אם אתם באמת אוהבי ישראל, הייתם לומדים לקבל את מי שלא חושב כמוכם או נראה כמוכם. הייתם מכבדים גם את אלו שמצייתים להוראות הצבא ולא להוראות של הרב, למרות שזה נראה לכם כמו חילול ה'. לשפוך חומרים על חיילי צה"ל, לצעוק לחיילי צה"ל שבאים לפנות "בואו תאנסו אותנו" – זו אהבת ישראל? להתבצר שעות כמו תימהוניים על גגות של בניינים שעל סף פינוי, בעודכם יורקים על המדינה ועל החיילים שמתחתיכם – זה לא מעשה של אהבה.

יש בכם אהבה? למי? לחברים שלכם. לחבר'ה מההפגנות החוזרות ונשנות שלכם, למסתננים לגוש קטיף, לפושעים שסירבו פקודה בצורה פומבית ושחצנית. אז הנה הפתעה: יש עוד אנשים בעם ישראל, אנשים שאתם לא מסכימים איתם. אבל אותם אתם לא אוהבים.

* הכותב הוא תלמיד ישיבה תיכונית בירושלים.