ניפ / טאק

יש מישהו שעדיין לא יודע מה ההבדל בין בוטוקס לפילינג? או מה זה אומר כשיש לך כנפיים? ועוד לא אמרנו מילה על הברחת קוקאין בשתלי הסיליקון או השתלת שיערות מהזנב לראש של הכלב היקר שלכם, נשמע מחריד, זה עוד כלום לעומת צילומי הניתוחים (לא להאמין שכלום לא אמיתי, כן כן הכל איפור, בובות וחלקי גוף עשויים לטקס ועוד כל מיני כימיקלים). כל זה בשילוב פסקול משובח ביותר והקפדה על אסתטיקה מיוחדת במינה הפכו את "ניפ טאק" לאחת הסדרות היותר מדוברות בשנים האחרונות (והפרסים כמובן לא אחרו לבוא).

מדובר על שני חברים טובים, בני 40, שניהם מנתחים פלסטיים ושותפים במרפאה די מצליחה הממוקמת במיאמי, מצד אחד שון (דילן וולש, סדרת הטלוויזיה "אחים לנשק") הנשוי לג'וליה (ג'ואלי ריצ'רדסון, "מייבי בייבי") ואב לאנני ומאט (ג'ון הנסלי, יש אומרים תאומו של מייקל ג'קסון), רציני, מוכשר ואמור להיות שמח בחלקו, מצד שני כריסטיאן (ג'וליאן מק'מהון, "מכושפות") רב שגל מקצועי, נהנתן, חובב מיטות שיזוף (בעיקר אם נועה תשבי עליהן- ראה פרק 2) ומסניף קוק מקצועי (רצוי מחריצים שונים בגוף האישה- ראה פרק 1). הניגודים בין השניים בולטים למרחקים ומהווים מקור לא אכזב לדרמות וחיכוכים במהלך פרקי הסדרה, ניגודים שהולכים ומטשטשים ככל שעובר הזמן.

דמויות קבועות נוספות שמלוות אותנו לאורך הסדרה הן האחות המרדימה של המרפאה ליז (רומה מאפייה), לסבית גאה העוברת את משבר גיל המעבר ומייצרת רגעים קומיים כמו גם מרגשים לרוב, ליז היא באיזשהו מקום המצפון של השניים והיא זו שדואגת לאפס אותם כשצריך, עוד דמות קבועה היא היועצת הפסיכולוגית של המרפאה גרייס (ואלרי קרוז) שהיא גם סקסית וגם אומרת בדיוק מה שהיא חושבת בלי לדפוק חשבון, אך עיקר ההתעסקות היא במערכת היחסים המורכבת בין שלושת הדמויות הראשיות (ג'וליה, שון וכריסטיאן) והנספח להם- מאט, שהוא נער מתבגר עם על מה שמשתמע מכך.

בגדול הקונספט הכללי זהה, כל פרק נקרא על שם הדמות המרכזית המנותחת בפרק, כשחלק מהדמויות חוזרות לפקוד אותנו בהמשך, דמויות כמו סופיה לופז המקסימה (טרנסקסואל רגיש/ה במיוחד), מייגן או'הרה חולת הסרטן, ברון הסמים המקועקע בכל הגוף אסקובר גאלארדו ועוד רבים וטובים. כמעט כל פרק מבויים על ידי במאי אחר (ריאן מרפי, מייקל מ. רובין ואלודי קינג הם רק חלק מהשמות) הצילומים מוקפדים מאוד- גוונים מונוכרומיים עם נגיעות קטנות של צבע (תמיד אבל תמיד יופיע פתאום כתם אדום או צהוב), הסטיילינג גם הוא ראוי לשבח וכמובן עבודת האיפור/ אפקטים שגם זכתה במספר פרסים לא מבוטל.

אין ספק כי ייחודה של הסדרה ברמות הגועל אותן היא מצליחה להעביר, הבוטות וההתעלמות המיוחדת מכל מה שהוא פוליטקלי קורקט, אני בעד. כשיצאה הסדרה לאוויר היה קשה לרבים לעכל את המראות, רובם פשוט התרגלו, היו שטענו כי בשל העומס הדרמתי המוצג בכל פרק לא ברור כמה זמן תחזיק הסדרה מעמד, כי הרי יש גבול לכמה יכולים הצופים לספוג וכמה סיפורים מקוריים יישארו לספר, אבל
העובדות בשטח זועקות אחרת: הסדרה הגיעה לעונה שלישית ועוד היד נטויה.

אז אם פספסתם את פרקי הסדרה ובא לכם על צפייה מרוכזת בעונה הראשונה (בארה''ב נמצאת הסדרה בעיצומה של העונה השלישית) המארז המיוחד כולל את 13 הפרקים פלוס תוספות מיוחדות וכייפיות, כמו שיחות עם היוצרים, רון מרפי, גרייר שפרד ומייקל מ. רובין והשחקנים, ראיונות עם שלושה מנתחים פלסטיים על עבודתם ובכלל, ראיונות עם צוות האיפור ותיעוד עבודתו- שזה כמו שדודתי הפולנייה אומרת: פשוט לא להאמין, וידאו קליפ של שיר הנושא ופספוסים. מכובד, מעניין ומומלץ בחום!
ולא על בטן מלאה. כי אולי תאלצו להרהר בקיצור קיבה במהלך הצפייה...