כל מי שצפה בהתנתקות לא יכול היה שלא להתפעל מהאיפוק, הרגישות והמקצועיות שגילו כוחות מג"ב, יס"מ וצה"ל בבואם לפנות את המתנחלים. גם כשהותקפו בביצים, מוטות ברזל וסודה קאוסטית, שמרו הכוחות על קור רוח מופתי והקפידו להשתמש במינימום כוח.
המסקנה היא, המפתיעה אולי למי שעוקב אחר פעילות הרשויות לאכיפת חוק במדינה, שאפשר גם אחרת. מסקנה חשובה עוד יותר היא, שמן הסתם תמיד היה אפשר אחרת, והכל תלוי בעצם בטיב הפקודות שמקבלים הכוחות מלמעלה, בבואם להתעמת עם אוכלוסיה אזרחית.
כפי שאתם רואים כאן, בקטעים שצילם ערן ורד, עושה רושם שבהפגנות נגד גדר ההפרדה, למשל, כוחותינו מקבלים פקודות קצת שונות. מדי שבוע מפגינים פלסטינים, יחד עם פעילי שמאל ישראלים וזרים, נגד הפקעת האדמות הנרחבת המתבצעת בשם סלילת גדר ההפרדה באזור הכפר בילעין. שם, לדוגמא, הופקעו 2,300 מתוך 4,000 הדונמים של תושבי הכפר, וגם זה לא מספיק. את העימותים מול המפגינים, הנערכים כל יום שישי כמו שעון, מתעקשים כוחות צה"ל ומג"ב לקיים בתוך השטח הבנוי של הכפר, כי תוואי הגדר עצמו לא מספיק בטוח. כאן תראו מעט מאד מהאיפוק המרשים שהופגן בכפר דרום ובשא-נור.
כעת, משהוכח שאפשר גם אחרת, נותר רק לראות אם ההתנהגות הטובה של כוחותינו תועתק גם לצד השני של המתרס, או שהפגנות השמאל ישמשו מושא לפריקת עצבים. התשובה תתקבל מחר, בהפגנה השבועית בבילעין.
האם "נחישות ורגישות" זה ארוע חד פעמי?
רחביה ברמן
25.8.2005 / 12:43