בייסבול: ככה זה התחיל

חדר אפלולי, קירות צהבהבים, שולחן מכוסה מפה מוכתמת ועליו מונחים ברישול כוסות חד פעמיים, ערמת נקניקיות בלחמניות וחבית בירה גדולה. ליד השולחן ערוכים כ15 כיסאות בצורת ח' ועליהם ישובים כ-10 אנשים.

מנחה: "יש אצלנו היום אורח חדש, אתה רוצה להציג את עצמך?"

האורח נעמד "שלום, קוראים לי אריאל" משפיל את ראשו "ואני אוהב בייסבול"

כולם: "אוהבים אותך הרבה אריאל"

"אכפת לך לחלוק איתנו, אריאל, איך התחילה ה.. אהבה הזאת שלך?"

"טוב, הכל התחיל איפשהו בשנות העשרה לחיי. כמו כל מתבגר ניסיתי דברים, בדקתי מקומות חדשים וככה גיליתי את ה-NBA. אתם יודעים, כולם אומרים שזה לא ממכר. אפילו לא קמתי בלילות"

כולם מהנהנים

"ואז?"

"ואז התחלתי לראות ספורט סנטר, אתה יודע, רק כדי להתעדכן, לראות מה הפסדתי, היתה שם קבוצה מבוסטון שאהבתי ורציתי לדעת מה קרה לה" (לוגם מכוס הבירה לידו) "ובפעם הראשונה ראיתי את זה - המשחק הזה שכולם דיברו עליו כמה הוא משעמם ולא ברור איך האמריקאים אוהבים אותו. ואני הבטחתי לעצמי שאני לא אתפתה. ידעתי כמה זה מסוכן ונזהרתי" (עוד לגימה מהכוס)

"ואז זה קרה, הייתי עייף ושידרו תקציר של קבוצה מבוסטון אז הרשיתי לעצמי להסתכל קצת – זה בטח לא יזיק, אמרתי לעצמי" מנגב את זווית העין "הייתי חלש"

דממה בקהל. חלק מהנוכחים מהנהנים בראשם בעצבות. אחד מהם מעביר מטפחת נייר לאריאל שמקנח בה את אפו

"בהתחלה הייתי זהיר, לקחתי במנות קטנות, פה תקציר, שם משחק מוקדם, הייתי בטוח שלי זה לא יקרה. לאט לאט הבנתי את החוקים ומצאתי את עצמי משוטט בכל מיני אתרים כדי ללמוד עוד ועוד דברים על המשחק. מצאתי את עצמי מתעורר באמצע הלילה לראות משחקים ומתחיל לקבוע פגישות עם אנשים לפי שעון החוף המזרחי"

"באיזה שלב הבנת שאתה מכור?"

"טוב, תחושת הדיכאון בימי שני היה תמרור אזהרה רציני, אבל התעלמתי ממנו. האסימון ירד לי באמצע יולי כשגיליתי שבגלל פגרת האול סטאר לא יהיו משחקים במשך כמעט שלושה ימים. פתאום התחלתי לפתח רעידות בידים ולפלוט מילים גסות כלפי זרים מוחלטים. בקושי החזקתי מעמד עד שהתחיל משחק האולסטאר, אבל זה היה בקושי תחליף" עושה הפסקה כדי לנגב את עיניו "אז הבנתי שאין לי תקנה אבל לא יכולתי לעשות כלום נגד זה"

"אולי תספר לנו למה בכל זאת החלטת לבוא לפה הערב?"

"המצב המשיך להתדרדר. בקושי יכולתי לעבוד כי הייתי מגיע גמור לעבודה, חברים שלי התחילו להתרחק ממני כי כל הזמן ניסיתי לדבר איתם על אחוזי חבטה ואת כל הזמן הפנוי שלי הייתי מבלה מול המחשב בחיפושים אחרי מאמרים על המשחק"

"את השלב הראשון של להכיר בזה שיש לך בעיה עברת. השלב השני הוא להבין מאיפה הבעיה נובעת. אתה יכול לנסות להסביר לנו אולי למה אתה כל כך אוהב את המשחק? לא אמרת שכולם אומרים שהוא משעמם?"

"קשה מאוד להסביר, זה באמת משחק שבצפייה ראשונה לא נראה מעניין במיוחד, אבל זה הדברים הקטנים שעושים אותו לכזה אטרקטיבי"

"כמו?"

אריאל: "קח את המדים, בתור דוגמא. ראית פעם בגדים מגוחכים כאלה? מה זה הגרביים המתוחות עד לברך, מה הם בבני ברק? אבל זה מה שיפה, שעדיין משחקים באותם בגדים ששיחקו לפני מאה שנה"

"או שתסתכל על האיצטדיונים למשל, מי שמע על ספורט שגודל המגרש שלו לא קבוע? רבאק, יש שם אפילו איצטדיונים לא סימטריים, כל צד בצורה אחרת. ואיך שכולם קמים באינינג השביעי ושרים "take me out to the ball game" ומה זה תשעה אינינגים בכלל? למה תשעה? מה זה בכלל אינינג?" (אנחה עמוקה) "והסטטיסטיקה, אוי הסטטיסטיקה"

עוצר ובוהה במבט מצועף בקיר הדהוי ממול. חיוך מוזר עולה על פניו. ממהר לקום.

"סליחה, הא, שכחתי שאני צריך להיות במקום אחר" פונה במהירות לעבר היציאה "סליחה, באמת סליחה שבזבזתי את הזמן שלכם אבל לא נראה לי שאני מוכן לוותר על המשחק הזה" וסוגר בעדינות את הדלת מאחוריו. המנחה בוהה בדלת הסגורה בחוסר אמונה ופונה חזרה לקבוצה. אחד המשתתפים קם ובלי לומר מילה צועד לכיוון היציאה. הוא חוזר רק כדי לחטוף לחמנייה מהשולחן ויוצא מהחדר במהירות. אחד אחד קמים שאר המשתתפים ופונים בשתיקה לעבר היציאה. חלקם ממלמלים מילות התנצלות למנחה, חלקם מעדיפים להיעלם בלי לומר מילה עד שלבסוף המנחה נשאר לבדו. הוא מניד בראשו כלא מאמין, ניגש לפינה ומתוך תיק ג'יימס בונד שולף מחשב נייד קטן. חמש דקות מאוחר יותר חיוך גדול מציף את פניו. על המסך שלו רנדי ג'ונסון מגיש למני רמירז. ההנאות הקטנות של החיים.