חרדת היום שאחרי

קשה לכתוב כשהלב רועד. קשה להאמין שכשהלב ממאן, שוב ושוב מתבוננת בתמונות ובמראות הקשים. מנסה להיכנס לראש של אותם אנשים, שאיבדו את הבית, שאליו לא יחזרו לעולם. אבל לא רק הם הקורבנות, הלוואי והבעיה תיגמר בגוש קטיף. אני רוצה להתעורר מהסיוט הנורא הזה, אך מפחדת לקום מחר בבוקר לסיוט חדש.

שלשום כשנסעתי להפגין בחוות השקמים, תפסה את תשומת לבי קבוצת מפגינים בכניסה לאריאל. לא היו שם חולצות כתומות ולא דגלי ישראל, היה שם דגל אחד של הרשות הפלסטינית ועליו רשומה הכתובת הבאה: NEXT YEAR IN JERUSALEM.

איך ייתכן שמדינה שלמה נאיבית, מדינה שלמה נמצאת בתרדמת אדישות נוראה. איך ייתכן שמדינה שלמה עוצמת עיניים וממשיכה את חייה כאשר יש ילדים יהודים שאין להם בית, ילדים שבחדר שלהם כנראה בעוד מספר ימים יגורו האויבים שלנו. ועוד לחשוב שבתהליך הזה יגיע השלום המיוחל. גם אני רוצה שלום. אך הכתובת נמצאת בכל מקום, על כל קיר בעזה, ברמאללה, נשמעת בכל מסיבת עיתונאים. אפילו בבית הלבן התוכנית הסופית כבר הוכנה מראש. קונדוליסה רייס לא מתביישת לומר זאת בפה מלא. שלב ב' בקדומים, שלב ג' בחברון, שלב ד' בירושלים ובסוף גם תל-אביב, כן כן, בירת ישראל, מעוז החיים. גם אותה היה שמח העולם לראות מתרוקן מיהודים.

אני כל-כך מפחדת מהיום שאחרי, מלחמת הקיום שלנו רק תגדל ותהיה יותר קשה ומסוכנת.

נכון, המראות שראינו היו קשים, האלימות הייתה מיותרת ודחויה. הנערים הללו, כמו נערים חילוניים, רואים את העולם במושגים של שחור ולבן אמת או שקר. נערים ונערות שרואים את כל עולם הערכים שלהם, את עולמם החברתי והלאומי נעלם ומושמד מרגישים צורך עז לקום ולעשות משהו, כי הם לא אדישים למצב, הם לא רצו להישאר במזגן ולראות טלוויזיה. אני לא מסכימה עם אף פעולה אלימה נגד החיילים אך אני באמת יודעת מאיפה היא נובעת.

אני בטוחה שאנשי כפר דרום לא רוצים שכך הם ייזכרו וכך תיזכר סופה של התיישבות ציונית וחלוצית בהיסטוריה של עם ישראל. אני לא מסכימה עם זריקת פחיות ושמן על שוטרים אך אני גם לא מסכימה עם העובדה שעשרה שוטרי יס"מ בריונים מכים נערה בת 15 עד אובדן הכרה, כי היא חסמה צירים.

עוד מספר ימים יחזור העולם לבועה שלו. אנשים יחזרו לחוף הים, לבתי הקפה. אפילו התקשורת תתחיל לסקר סתם פושעים, שחיתויות אצל מנהלים בכירים ואולי גם יגלו שיש אלפי מורים שאין להם עבודה באחד בספטמבר. אבל מה יהיה עם אותם אנשים ששלושים שנה בנו את חייהם וביום אחד הם נהרסו. מה יהיה עם אלפי משפחות שהונחו בבתי מלון ובמקומות שונים בארץ, מבלי לדעת מה יהיה עליהם בעוד שבוע, שבועיים.

בזמן שכולם המומים על האלימות שהפגינו הצעירים המפונים, נשכחו כל אלו שהתפנו בראש מורם ובהליכה שקטה לצד החיילים, אותם אלה שמאמינים במדינת ישראל אך מרגישים שהמדינה בגדה בהם. אותם אלה שהבטיחו להם הבטחות עטופות בקליפ צבעוני משכנע מאוד בטלוויזיה. כולם מוזמנים לבוא לראות כמה משפחות לא יודעות איפה יניחו את הראש לישון הלילה, ואיפה הם יחיו את המשך חייהם.

ומה יהיה עם גני הילדים באשקלון, בשדרות ובתל-אביב, שהקסאמים התקרבו אליהם בלי שאף אחד ייתן את דעתו על כך.

למרות חלום הבלהות שלי, רוב הסיכויים (ברוך ה') שאני אכן אקום מחר בבוקר. אני רוצה להמשיך לחיות, אני רוצה שבעלי ימשיך לעשות מילואים, אני רוצה שבתי בת השנה תמשיך לרקוד עם דגל ישראל ביום העצמאות. זו עדיין גם המדינה שלי ואלו הם האחים שלי. אך המשימות הלאומיות שלנו בתור עם ישראל לא הסתיימו, הן רק יהיו יותר קשות ונוקבות.

בלבי רק תקווה אחת שנדע להתאחד מול האויבים האמיתיים שלנו, שרוצים למחוק אותנו מעל דפי ההיסטוריה. אין זו עוד קלישאה ציונית שחוקה, זו האמת המרה שרודפת אותנו כבר שלושת אלפים שנה.