שלומית ברגר, חפץ חיים

אתמול, לאורך כל הדרך ממחסום כיסופים לחפץ חיים עמדו אנשים ובירכו אותנו, מחאו כפיים והניפו שלטים. רק בתחנת דלק אחת היה מפגש לא נעים עם שוטרים, שצחקו מול פני המפונים. ניגשתי אל אחת השוטרות ואמרתי לה, שאני חושבת שראוי שביום כזה היא לא תצחק, כי זה יום עצוב לעם ישראל. השוטרת ענתה לי, שזו גם המדינה שלה, ושאפסיק עם הדיבורים האלה. אמרתי לה שזו המדינה שלי, ושלה ושל כולנו, ואני רק מבקשת שיגלו יותר רגישות. אז כמו שאתם רואים, נתקלנו בתגובות מכל הסוגים.

מה שקורה מאז אתמול בחפץ חיים הוא ממש לא יאומן. אנשים כל הזמן באים, ביחידים ובקבוצות, ומבקשים לעזור לנו. באה קבוצה מפתח תקווה, מאשדוד ומבית חב"ד בגדרה ומעוד מקומות. הם חילקו כל כך הרבה סוכריות לילדים שצחקנו שהמנהלת תצטרך לממן לנו רופא שיניים בקרוב.

אותי התמיכה הזו מדהימה ומרגשת. הייתי בהפגנות וראיתי את האנשים, אבל מסתבר שהם לא הזדהו רק עם הרעיון, אלא אכפת להם מאיתנו גם באופן אישי. זה דבר שאף פעם לא חוויתי ועכשיו אני רואה כמה זה חשוב ומשמח. מובן שזה כל פעם מחדש מעלה את הדמעות לעיניים, אבל עוזר לדבר על מה שקורה. גיסתי הגיעה מרעננה ואמרה לי "ממש טוב לי לראות אותך, נראה שיש לך את הכוחות להמשיך", וזה נכון, למרות הקושי ותחושת האובדן שמלווה אותנו כל הזמן. אובדן שיהיה עכשיו חלק מהחיים שלנו.

אנחנו קיבלנו דירה של שני חדרים, במה שהיה פעם פנימיה. יש לנו גם שירותים, מקלחת וחדרון שהפכו אותו למטבחון. בעיקרון אנחנו מקבלים שלוש ארוחות ביום בחדר האוכל של הקיבוץ, והדס, בתי בת החמש, כבר אמרה לי היום "אמא, איזה מין בית מוזר זה שאי אפשר לבשל בו".

ההורים של יואב, בעלי, שניהם בשנות ה-50 לחייהם, קיבלו לעומת זאת חדר קטן, עם שירותים ואמבטיה קטנטנים. נכנסתי לשם לרגע – וברחתי. אי אפשר היה לנשום מרוב מחנק. האנשים האלה גרו שש שנים בימית וכשעברו לגני טל הצבא העביר להם את החפצים. הם גרו בגני טל 23 שנים. אני מתביישת במדינה. לא בגללי, אלא בגלל האנשים האלה, שאחרי כל מה שהם חוו לא היו צריכים להגיע לזה. היו צריכים לדאוג להם למשהו יותר טוב. אמא של יואב כבר אמרה שאם הם יצטרכו להישאר שם יותר מכמה ימים, היא לא תהיה מסוגלת ותעזוב.

לפי מה שהבנתי אנחנו אמורים להיות כאן חודשיים, ואחר כך לעבור לקראוון למשך שנתיים שלוש ואז לבנות בית. בשביל הילדים אני מנסה כמה שיותר להפוך את המקום הזה לבית, אפילו שאני לא יודעת כמה זמן נהיה כאן. אני לא מבינה למה צריכים להיות שלושה מעברים, ולמה כלום לא נעשה מתוך חשיבה. גם כשראש הממשלה אומר שכואב לו – איפה הכאב? ואם כואב, למה לא התנהגת באנושיות?

בכל מקרה, ישר כשהגענו החלפתי את המגבות והמצעים שקיבלנו מבית ההארחה באלה שהבאנו מהבית, כדי שתהיה תחושה נעימה. היום בבוקר יואב נסע לגני טל כדי לפקח על האריזה של הבית. ביקשתי ממנו שיביא את השטיחים ועוד כמה דברים, שיעשו לנו תחושה של בית. יואב סיפר שהיה קשה מאוד להיכנס למושב שבו גרת 23 שנים, ולראות אותו ככה – חלק מהבתים הרוסים, הכל נטוש.

כמו שכתבתי בשבוע שעבר, את השתילים מהחממות העברנו למשתלות שחכרנו בחבל הבשור. זה היה בניגוד לרצוני, ואנחנו היינו בין האחרונים שעשו את זה, בשבוע שלא ידענו אם יהיה האחרון. בכל מקרה חלק מהחממות כבר עובדות, אם כי נכון להבוקר אחד הנהגים שלנו עדיין היה בנוה דקלים ולא יכול היה לנהוג. לפחות נוכל להפעיל מחדש את המשק, ולא נשב בטלים מעבודה.

את חברי המושב אנחנו פוגשים בחדר האוכל, וכל הזמן אנשים מתחבקים ביניהם ומודים זה לזה על התמיכה. היום בא אלי אחד האנשים שארזו הכל מראש ואשתו וילדיו עזבו מראש, ואמר לי שעשינו בשכל כשלא ארזנו כלום. הנה, עובדה שהצבא מביא אנשים שיארזו ולא הפסדנו כלום. הרווחנו חיים שפויים ושקט לילדים עד הרגע האחרון. כשהיה אובדן חווינו אותו, אבל לא הכנסנו אותו הביתה קודם. הדס מבינה שאנחנו לא בגני טל, אבל היא עדיין לא מבינה למה אי אפשר לנסוע לנוה דקלים. היה קטע מצחיק כאשר סיפרנו לה על המעבר - היא שאלה אם במקום החדש אנשים גם כן מדברים עברית...