שלומית ברגר חוצה את מחסום כיסופים

כואב, זו המילה.

בבוקר, מיד לאחר שיואב הלך לתפילה, ראינו את טורי החיילים נכנסים. הם צעדו בכביש ההיקפי של המושב, ועדיין לא נכנסו אל הבתים. המשכתי לארגן את הדברים לילדים, קיפלתי כביסה, ואז נשמעה דפיקה בדלת.

פתחנו, נכנסו שני אנשי חיל אוויר, קצין בדרגת סרן וחניך בקורס טיס. בהתחלה עמדנו בפתח ודיברנו, אחר כך ישבנו. השיחה היתה ארוכה, לפחות שלושת רבעי שעה. יואב הסריט את הכל, רצינו שתהיה לנו מזכרת. כל הסיטואציה היתה מאוד כואבת. לא קשה. כואבת. דיברתי עם החיילים ולא היתה לי תחושה ברגליים. אמרתי להם שאני לא רואה אצלם קושי, רק אי נוחות. שאלתי אותם לאן אלך, איפה הילדים שלי יאכלו ארוחת צהריים? הם ראו שיש לנו עוד צורך בהתארגנות, ואמרו שילכו ויחזרו מאוחר יותר. יואב אמר, שכאשר החיילים יצאו מהבית הוא התחבק איתם. אני ראיתי אצלם הרבה רגישות. אחרי שהם הלכו אנחנו המשכנו לבכות ולארוז.

החיילים חזרו מאוחר יותר עם נציג של המנהלת. מחוץ לבית תלינו שלט, שקיבלנו מהמושב, ובו תמונות של כל בני הבית, וסיפורים עליהם, ועוד שלט שעליו כתבנו "כאן גרה משפחת ברגר מזה שבע שנים, והוריה, שגרים במושב מזה 23 שנים, מאז פינוי ימית". ראיתי שהחיילים עוצרים וקוראים. היה לנו גם שלט שקיבלנו מהמושב ובו יכולנו למלא את השם והמספר האישי של החייל שגירש אותנו מהבית, אבל לא מילאתי אותו. זה לא נראה לי נכון. אבל שאלתי את החיילים לשמותיהם, ואמרתי להם שאני לא אשכח אותם ואת היום הזה. גם בעוד 25 שנים אספר עליו. בנוכחות החיילים ועורך דין, הבטיח נציג המנהלת שאף אחד לא ייכנס לבית עד שנציג שלנו יהיה נוכח בעת האריזה, והם הלכו.

אחר כך הגיעו המשובחים, אלו שהמשטרה קוראת להם שב"חים, והעבירו את כל המזוודות, שלקחנו בינתיים לאוטו. הורדנו את דגל ישראל שהתנוסס מעל הבית, ועכשיו הוא איתנו במכונית. הילדים כבר היו באוטו, אבל אני לא יכולתי עוד לנסוע אל בית הכנסת. ישבתי עוד קצת בתוך הרכב וקראתי פרקי תהילים. אחר כך נסעתי לאט לאט והסתכלתי עוד פעם על הבית והרחובות.

בערך בשתיים וחצי הגעתי אל בית הכנסת, שם היו כולם. היו אנשים שחייכו ודיברו, אבל אני לא יכולתי. אז התחילה התפילה האחרונה שלנו בגני טל, נכון לעכשיו. תפילה בעוצמה בלתי רגילה. הרב דיבר, ואמר שוב שנצא מכאן עם ראש מורם, זקופי קומה ושרים. "הקב"ה החליט שכרגע לא נהיה כאן, ובעזרת ה' נחזור לכאן כשנוכל", אמר הרב שלנו, גבי קדוש.

גם לאחר סיום התפילה אנשים לא יכלו לעזוב, והמשיכו לשיר. חלקם ניגש לארון הקודש. הרגשנו שאנחנו בוכים לא בגלל שמשפילים ורומסים אותנו, אלא בגלל שיש עכשיו "הסתר פנים". הרב חזר ואמר "עשינו הכל, מעל ומעבר, כל מה שהיה צריך לעשות", ונתן כוחות רבים לקהל. הוא הוסיף שאנחנו מגורשים מהמקום הזה, אבל לא נפרדים, כי אנחנו יודעים שנחזור – אם לא אנחנו אז בנינו או נכדינו.

ואז יצאנו, אנשים התחבקו בחוץ ואמרו אחד לשני תודה על הכוחות שהעניקו זה לזה. עברתי במכולת וראיתי את פרחי הטיס מורידים במהירות את כל המצרכים לארגזים. היה לי עצוב על אברם, שמתגורר בישוב קטן ליד נתיבות, אבל הוא חלק מגני טל כבר 20 שנה. הדס שאלה למה כולם בוכים והסברתי לה.

יצאנו בשיירה בגוש קטיף, והגענו למחסום כיסופים. תהיתי אם שוב ירצו שם שנציג להם תעודות זהות. עכשיו אנחנו ממשיכים לנסוע בשיירה לכיוון בית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים, שם הכינו חדרים עבור כל חברי המושב. יש מכוניות שעליהם מתנוססים שלטים "אני יהודי מגורש", ומצד שני בדרך אנחנו רואים שלטים, חלקם ליד קיבוצים, בהם נכתב "משפחת הנגב מברכת את משפחת גוש קטיף". ליד קיבוץ אלומים עומדים אנשים ומוחאים לנו כפיים.

אין לי מושג מה יהיה. אמרתי לחיילים שהם רואים אותי בוכה, כי קשה לי, אבל אני לא נפרדת מהמדינה שלי. הילדים שלי ילכו לצבא ואני איאבק למען צבא מוסרי יתר וממשלה מוסרית יותר.