אחרי הפרקליטות תור המורשעים: בני איינהורן מערער על הרשעתו בפרשת צברי

בני איינהורן, סגן נשיא דסק"ש , הגיש היום באמצעות עו"ד ירון פירדי את ערעורו על הרשעתו בשיבוש הליכי חקירה בפרשת צברי, וכן על גזר הדין שהטילה עליו שופטת ביהמ"ש השלום בתל אביב, יהודית אמסטרדם, שגזרה עליו 12 חודשי מאסר על תנאי ו-420 אלף שקל קנס.

איינהורן הורשע יחד עם דוד באן בשיבוש הליכי חקירה במשפטם של אילון צברי, סמנכ"ל גמולות לשעבר, ויורם נגלר, לשעבר מנכ"ל בחברת דברת-שרם, המואשמים בהרצת מניות. על דוד באן נגזרו 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס גבוה יותר, בסך 925 אלף שקל.

ערעור זה מוגש יום לאחר שפרקליטות מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) הגישה אף היא ערעור על גובה הקנס שהוטל על השניים. הפרקליטות ביקשה כי ביהמ"ש המחוזי יטיל עליהם קנס בגובה מלוא הרווחים שהפיקו מחשבונות הכיסוי שפתחו עבור יורם נגלר, סמנכ"ל גמולות לשעבר לצורך הרצת המניות.

איינהורן מציין בערעורו, הפרוש על פני כ-120 עמודים, כי על אף שבכתב האישום נכרכו שני הנאשמים יחדיו, אין כל קשר בין האישומים כנגד כל אחד מהם ויש לראות כל אחד משני הנאשמים כעומד לדין בנפרד ובפני עצמו. איינהורן מוסיף כי עד הגשת כתב האישום הוא ובאן כלל לא הכירו.

עוד טוען איינהורן, כי הרשעתו ע"י השופטת אמסטרדם בשיבוש הליכי חקירה היא מוטעית מיסודה. "ערעור זה יוצא דופן", אומר איינהורן, שכן "פסק הדין קמא הינו, מחד גיסא, ארוך מאוד ועוסק בפירוט יתר בנושאים שאינם רלוונטיים ומאידך גיסא הינו נטול ביסוס, עומד בסתירה לחומר הראיות וליסודות הדין הפלילי ורצוף שגיאות יסודיות כה רבות, עד שכדי להציג בצורה ראויה ולו את הטעויות המרכזיות שנפלו בו, נדרשת יריעה רחבה".

לגופו של עניין, טוען איינהורן כי כתב האישום כלל אישום אחד בלבד בו ייחסו לו עבירה אחת של שיבוש הליכי חקירה, לפיה בחקירתו היחידה ברשות ניירות ערך הוא מסר כביכול ביודעין גירסה כוזבת לפיה פתח את החשבון בעוגן (שנקבע כי הוא חשבון כיסוי שנוהל עבור יורם נגלר) מיוזמתו. וזאת, עקב היכרות עסקית קודמת עם יעקב רמות, מנהל עוגן, שהפך לעד מדינה בתיק ונתן בעצמו לרמות הוראות כיצד לפעול בחשבונו.

איינהורן אומר כי מהודעתו, כפי שנמסרה ברשות, עולה במפורש כי הוא כלל לא מסר את הגירסה המיוחסת לו בכתב האישום, ואף בית המשפט קיבל את טענתו זו וקבע כי האמור בכתב האישום הופרך.

עם זאת, טוען איינהורן כי בית המשפט החליט להרשיעו במתן גרסה כוזבת אחרת - שהוא לא סיפר על סיכום בע"פ שנעשה כביכול בינו לבין נגלר על חלוקת הרווחים בינהם בחשבון - ולצורך כך קבע ביהמ"ש כי נפל "ליקוי בניסוחו של כתב האישום" ובשל "ליקוי" זה שיכתב ביהמ"ש את כתב האישום מיוזמתו והרשיע אותו בכתב האישום המתוקן באופן שגוי.

לעניין זה טוען איינהורן כי טעותו של ביהמ"ש היא משולשת שכן הגרסה "החדשה" אף היא לא נמסרה על ידו בחקירתו; ביהמ"ש הפעיל את סמכותו לפי סעיף 184 לחסד"פ (המאפשר לו להרשיע נאשם בעבירות שהאשמה בהן התגלתה מעובדות שהתגלו במהלך המשפט, גם אן הם לא צוינו בכתב האישום ? א.ה) באופן שגוי ומבלי לתת לו אפשרות סבירה להתגונן בפני הגרסה החדשה;

אך יתרה מכך, הוכח בעליל, לטענתו של איינהורן, כי הגרסה החדשה אינה כוזבת אלא אמת לאמיתה: החשבון בחברת עוגן היה בבעלותו הבלעדית, והכסף בו היה כספו שלו ושימש לצרכיו הפרטיים מבלי שלנגלר היה כל חלק בו.

אינהורן מוסיף וטוען כי בית המשפט טעה טעות יסודית, כאשר קבע שלמעשה עד המדינה רמות "התבלבל" בעניין הזמן בו נערכה הפגישה בינם לצורך תיאום הגירסאות, וזאת לאחר שלמעשה הוכח כי הפגישה נערכה כשלושה חודשים טרם המועד שטען לו עד המדינה, רמות.

עוד טוען איינהורן כי ביהמ"ש התעלם ממחדלים קשים, בהם של ראש מחלקת החקירות של רשות ני"ע ראובן קובנט, באופן ניהול החקירה. לטענתו, שללה הרשות מביהמ"ש וממנו ראיות קריטיות ובכך הוא קופח בהגנתו. כמו כן טוען איינהורן, כי הרשעתו נסמכת על עדי מדינה, שלעדותם לא נמצא כל סיוע ועל עדויות שמיעה בלתי קבילות.

בערעור טוען אינהורן כי בכל פסק הדין שהרשיע אותו אין כל דיון בשאלת היסוד הנפשי המיוחד הנדרש ממנו בכדי לבצע הליך שיפוטי, למרות שיסוד זה הוא לב העבירה ואינו מתקיים כאן.

איינהורן מסכם ש"מהכרעת הדין כמכלול עולה תחושה קשה, כי הוא 'הורשע מחמת הספק', וכי בכל מקום שבו ניתן היה להניח באופן סביר מספר הנחות הניח ביהמ"ש את ההנחה שהיא לחובתו, וזאת תוך היפוך מושכלות היסוד של המשפט הפלילי".

איינהורן מוסיף כי במידה שלא יתקבל ערעורו על ההרשעה, הרי שהוא מבקש לערער גם על גזר הדין שהוטל עליו - קנס של 420 אלף שקל. לטענתו, חרג ביהמ"ש מסמכותו כשהטיל עליו קנס הגבוה פי 8.5 מערך הקנס המקסימלי הקבוע בחוק, והיה עליו לפסוק לו קנס בגובה של כ-49 אלף שקל.