שמורת הטבע בעין גדי נחשבת לאחת היפות והחשובות בישראל. בנוף המדברי הייחודי חיים יעלים, שפנים ואפילו נמרים, מהבודדים שעדיין נמצאים בישראל. השמורה, מתריעים גורמים הקשורים לשמירת הטבע, נמצאת בסכנת התייבשות בטווח של שנים ספורות, עקב גורמים שונים, ביניהם מפעל המים המינרלים של קיבוץ עין גדי הסמוך.
קצת עובדות: לבה של שמורת עין גדי, החלק שבין מעיין שולמית ומעיין עין גדי, שרוי בשנים האחרונות במצב קשה. קיבוץ עין גדי, הניזון בלעדית ממי המעיינות מאז הוקם ב-1956 משקה באמצעותם, בין היתר, כ-60 דונם נוי טרופי מפותח עד מאוד, ומזה שש שנים משתמש בהם למפעל מים מינרלים, שהוקם באישור רשות שמורות הטבע. ב-1999 הוגדלה מכסת המים למפעל פי חמישה, ועדיין הקיבוץ משתמש רק ב-75 אחוז ממכסת המים שהוקצבה לו. בסך הכל, שני שליש מכמות המים בשמורה מוקצבת לקיבוץ, השליש הנותר לשמורה.
60 דונם נוף טרופי
לעומת נביאי הזעם עומדים דוברי הקיבוץ, האומרים כי מצב השמורה לא השתנה. ארבעת הגורמים הקשורים לשמורה מפילים את האחריות זה על זה.
אחד ממוקדי הסכסוך הוא השימוש במי המעיינות המתוקים. מי נחל ערוגות העובר בשמורה, הם מים מלוחים שאינם מתאימים לשתיה, אך ניתן להשתמש בהם לחקלאות. למרות זאת, משקה הקיבוץ את 60 הדונמים הטרופיים שלו במי מעיינות מתוקים. אריה שחל, דובר הקיבוץ לענייני מים, טוען כי עלות המעבר להשקיה במי נחל ערוגות היא כחמישה מיליון שקל, סכום שאין הקיבוץ יכול לעמוד בו.
"חד משמעית, השמורה לא מתייבשת", מוסיף שחל. "כמות המים הזורמת בה לא השתנתה ב-15 השנים האחרונות, גם לא מאז הקמת המפעל. כדי להגדיל את מכסת המים למפעל, ערך הקיבוץ צמצום דרסטי בשימוש במים במקומות אחרים, כמו המרחצאות. יתכן שהשינויים הנראים לעין בשמורה קשורים לשיטפון שאירע בנחל ערוגות לפני חודש וגרם נזק אקולוגי קשה".
שחל אינו מבין את הביקורת כלפי הקיבוץ: "זרקו אותנו באמצע המדבר, אמרו לנו שהמים שלנו הם מי המעיינות הסמוכים, ועכשיו עוד מעזים לצאת נגדנו במסע הכפשות".
"הרשות והחברה להגנת הטבע נרדמו בשמירה"
רשות שמורות הטבע, האחראית מבחינה חוקית על השמורה, אישרה בזמנו את הקמת מפעל המים המינרלים. רביב שפירא, סגן מנהל מחוז דרום ברשות, מייחס את הפגיעה בשמורה גם לכמה מפגעים שהתרחשו בעשור האחרון: רעידת אדמה ב-1992, קידוחי מים אינטנסיביים שמבצעים הפלסטינים, ירידה הכוללת בכמות המשקעים, וגם המים המופנים למפעל ולגינון בקיבוץ. מי שאשם, לטענת הרשות, היא נציבות המים שאישרה את ההגדלה בהקצאת המים למפעל, ולא מחברת את הקיבוץ למוביל הארצי .
החברה להגנת הטבע, צד נוסף בעניין, אמנם השמיעה קול ענות חלושה כנגד הקמתו של מפעל המים המינרלים, אך לא הרבה מעבר לכך. לאחר שאזרחים פרטיים החלו לקרוא להצלת השמורה, החליטה החברה לעמוד בראש המאבק.
המילה האחרונה שייכת ליעל שהם, דוברת נציבות המים, שעבדה עשר שנים ברשות שמורות הטבע ומכירה היטב את השמורה והנפשות הפועלות. לטענתה, החברה להגנת הטבע ורשות שמורות הטבע "נרדמו בשמירה", כיוון שלא טרחו להתנגד באופן פעיל להקמת המפעל ולהגדלת הקצאת המים. "המחאה היחידה שלי היא כנגד בית החרושת לבקבוקים", היא אומרת, "אני לא קונה אותם".