את הלב אי אפשר לארוז

רק הבוקר הבנתי למה אני בדיכאון, כבר כמה ימים. פתאום הבליחה בי המחשבה שזה לא אישי, אבל זה כן אישי. אנשים עצובים, מתייפחים, כועסים, וזה מחלחל. אי אפשר לראות את המראות האלה ולהמשיך כרגיל. כמו שנאמר במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות". והקולות הם קשים

מרגלית צנעני

רק הבוקר הבנתי למה אני בדיכאון, כבר כמה ימים. פתאום הבליחה בי המחשבה שזה לא אישי, אבל זה כן אישי. אנשים עצובים, מתייפחים, כועסים, וזה מחלחל. אי אפשר לראות את המראות האלה ולהמשיך כרגיל. כמו שנאמר במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות". והקולות הם קשים. עבורי הקיץ הזה אינו קיץ של אבטיחים וענבים, אלא קיץ עצוב וכואב.

אני רוצה לשים על הנייר את מה שאני מרגישה בימים אלה, לא באמצעות פרוזה שמיימית יפהפיה, אלא דרך הדברים הקטנים. אני רוצה לספר על כמה דברים כאלה שצבטו את ליבי.

משפט של איש אחד – נחמד, נעים, בן גילי לפי הצילום בטלוויזיה – שאמר שאפשר לארוז הכל, אבל אי אפשר לארוז את הלב והנשמה. איש אחר אמר שהבית והחפצים, כל הדברים הגשמיים, תמיד היו כאין וכאפס בשבילו. אבל עכשיו, כשהוא עוזב, הוא רוצה שהבית יימחק עד היסוד, שאף אחד לא יגור בו. וראיתי אם שכולה שמסרבת להתפנות, עד שיובטח לה כי החדר של בנה, אסף, ששמו כשם בני, יועבר בשלמותו, משום שכאשר קשה לה היא עולה אל החדר ומדברת עם בנה שנהרג, או יורדת לחצר אל העצים שנטע.

אני כל כך מבינה את הביעותים שלהם, את תחושת הקורבן וההחמצה. ואני רואה גם איך הצבא עומד ומתפתל ומשתדל מולם. מישהו שם למעלה הבין שבכסאח זה לא ילך, ואין כסאח. בינתיים, למרות הזוועה, זה נראה יפה ואצילי. אני רואה איך החיילים שלנו עומדים בפרץ מול אנשים שפונים אליהם בדם ליבם, כי הם מבינים שהאיש שמעליב אותם יכול להיות אבא שלהם, והאישה שמצליפה בהם במילותיה יכולה להיות אמא שלהם.

שני דברים צורמים לי, למרות שאני בטוחה שמאחוריהם עומדת כוונה טובה. מצד אחד התשדיר של תנועת "שובי". המסר הוא אל תגעו בבן שלי, אבל הוא מועבר במין יוהרה גבוהה כזו. אני רוצה להגיד לגברת הזו – אף אחד לא רוצה לגעת בבן שלך, הוא שייך לאומה הקשה הזו ואף אחד לא רוצה לפגוע בו. מצד שני, מרגיזות אותי הנערות "הכתומות", שנראות לי פורקות עול. אני בת לחינוך הזה, הממלכתי דתי, בני עקיבא, ואני למדתי שדרך ארץ קודמת לתורה, לא כמו אצל הנערות החצופות האלה. ועם זאת, אי אפשר שלא לשים לב למקומן הבולט של הנשים במאבק הזה. הן חוד החנית, אלו שרואות לחיילים את הלבן בעיניים - ואינני יודעת אם אפשר עוד יהיה להחזיר את הגלגל אחורה, מבחינת מקומה של האישה הדתית, הנמצאת היום במקום כל כך שונה מזה שהיתה בו אמא שלה.

איך נעבור את השבוע הזה? העם היהודי הוא אשכרה עם ידוע סבל. עם של מהגרים. אני בת של מהגרים, גדלתי על סיפורים של מקומות אחרים. אנחנו זזים, נודדים, נעקרים. כוונת המתיישבים היתה טובה אז, כשחזר – או נכבש, תלוי בהשקפה הפוליטית – חבל ארץ חדש. ועכשיו צריך להחזיר. ואני אומרת, לתת לדברים להיות - לא להדוף את ההתנגדות שהיא דמוקרטית ואנושית. מי ייתן שתהיה סבלנות עד אין קץ. שלא יהיה גבול ליכולת האנושית שלנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully