אתמול בשש בערב התכנסנו לתפילה מיוחדת ולאמירת תהילים, שתוכננו מראש, ולאחר מכן לתפילת מנחה. בסוף המנחה ביקש רב הישוב, גבי קדוש, מכולם להישאר, ופתח בדברים. הוא אמר שהצבא מתכוון לבוא לפנות אותנו מחר בבוקר, כלומר היום. לדבריו, הצבא רצה להגיע עוד אתמול בערב, אבל הוא ביקש שלא יוציאו ילדים ותינוקות ממיטותיהם.
הרב ביקש שכל אחד יהיה בבית בשעה שהחיילים יבואו, ויקבל אותם בדרך שנראית לו - בתנאי שלא תהיה אלימות, ושכל אחד ישמור על הכבוד העצמי שלו. את הרוח של גני טל לא ניתן לרמוס, ואנחנו נשמור עליה גם אם גני טל תהיה במקום אחר. אנחנו עדיין מקווים שהקב"ה יבטל את הגזירה. עם זאת, הרב ביקש מהאנשים שאם נגזר עלינו לצאת מכאן - נצא בראש מורם ומאוחדים.
גם האורחים, שיש שקוראים להם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) ואנחנו קוראים להם משובחים, ייצאו יחד איתנו, ולא ייעצרו כמו שמערכת הביטחון רוצה. אנחנו לא נפקיר את האנשים, שאפילו אם היו רק כמה ימים בגני טל, עשו הכל כדי להפוך לחלק מהקהילה ולעזור לנו.
אם נצא מכאן, נצא ברכבים שלנו, בתפילה גדולה. לסיום הרב אמר שהובטח לו שנוכל לצאת מכאן בכלי הרכב שלנו. נגיע לבית הכנסת שם תהיה תפילת מנחה גדולה (עדיין לא ידוע באיזו שעה), ומשם נצא בשיירה אחת, מאוחדת.
כשהרב סיים לדבר כולם היו מאוד המומים. איש לא ניסה להתנגד. הרב, שבדרך כלל נמנע מלהגיד מה לעשות, לקח מנהיגות והציב את הדרישה לאי אלימות. הוא חזר והדגיש שאנחנו לא מתפנים. איש לא עוזב לפני שמוציאים אותו. אנחנו לא עוזבים את המקום הזה מרצוננו. הוכחנו כבר לכולם עד כמה אנחנו אוהבים אותו בחמש השנים האחרונות, ואין לנו עוד מה להוכיח. אנחנו לא עוזבים לפני שמכריחים אותנו, שמגרשים אותנו.
חלק מהאנשים יצאו מהתפילה מיד עם סיומה, כי מיהרו לעזוב אתמול, ולא שמו לב שהרב מדבר. אבל אחרים, בהם ההורים של יואב, שהתכוננו לנסוע אתמול, החליטו בעקבות דברי הרב להישאר ולעזוב יחד עם כולנו. כנראה מלמעלה גרמו לנו לצאת ביחד. הרי היו אנשים שכבר רצו לעזוב, אבל עד כה עזבו רק בודדים, ועל כולנו נגזר להיות מאוחדים.
"גם אם נהיה עצובים - יהיה לנו טוב"
כשהרב סיים לדבר הלכתי הביתה. אינני יודעת מה היתה השעה. לזמן לא היתה משמעות אתמול. הילדים כבר היו עייפים, אבל רציתי לדבר איתם עוד בערב, ולא להנחית עליהם את זה בבוקר. איתן, בן השלוש, לא כל כך התעניין, אבל כשאמרתי להדס, בת החמש, שאני רוצה לדבר איתה, היא מיד ידעה על מה: "על זה שרוצים לגרש את היהודים מגוש קטיף". אמרתי לה שנכון, ושעשינו כל מה שביכולתנו כדי שזה לא יקרה. הזכרתי לה את ההפגנות שהלכנו אליהן, והתפילות, ושדיברנו על החיילים והלכנו מבית לבית כדי לדבר עם האנשים, ושאנחנו עדיין מתפללים שהקב"ה יבטל את הגזירה, אבל שיכול להיות שמחר (כלומר היום) יגיעו אלינו חיילים ויגידו לנו, שאנחנו צריכים לעזוב את הבית שלנו וללכת מכאן.
אמרתי לה שאם החיילים יגידו שצריך ללכת - אנחנו נלך, ושאני עוד לא יודעת לאן. אבל, הוספתי ואמרתי, שאיפה שלא נהיה - יהיה לנו טוב, כי נהיה ביחד. היא אמרה שהיא לא רוצה לעזוב, "כי אני אוהבת את הבית שלנו ואת המתקנים בנוה דקלים". הסברתי לה שאיפה שלא נהיה - גם החברים שלה - ארבל וענבל ונועה ומעיין - יהיו, וראיתי איך הפנים שלה נרגעות. אמרתי לה שכל אנשי המושב יהיו ביחד, ויהיה לנו טוב. היא שאלה אם ניסע למקום קרוב לגוש קטיף, ואמרתי לה שגם אם כן - לא נוכל אף פעם לחזור לכאן, כי כבר לא יהיו פה יהודים.
כשדיברתי איתה יואב היה אצל הוריו, וכשהוא חזר היא סיפרה לו את כל מה שאמרתי, ואמרה "אני גם עצובה, גם שמחה וגם מתרגשת. עצובה בגלל שאני אוהבת את הבית ונעים לי להיות בגוש קטיף; שמחה בגלל שאני הולכת לפגוש הרבה אמוד חברות חדשות, ומתרגשת גם בגלל הסיבה הזו". אמרתי לה שיכול להיות שמחר בבוקר היא תראה את אמא ואבא בוכים, ושמותר להיות עצובים, אבל גם כשנהיה עצובים ויהיה לנו קשה - נדע שיהיה לנו טוב. אני לא יודעת עד כמה היא מבינה בכלל את המשמעות של עזיבת בית, אבל משהו היא בטח מבינה.
לא יודעת לאן הולכים
אחרי שהילדים הלכו לישון ישבנו יואב ואני. כל כך שמחנו שלא ארזנו מראש, אלא נשארנו שפויים עד הרגע האחרון, הילדים שלנו לא חוו אובדן והיה לנו את הבית שלנו עד הסוף. ראיתי אנשים שארזו - הם היו שבוע באבל. זה קשה לראות ככה את הבית שלך, הכאב הרבה יותר מוחשי. אני עדיין לא מרגישה את הכאב ולא יודעת מה זה להיות בתוכו, אני רק מתחילה לחוש אותו. אתמול בלילה אמרנו שצריך להכין תיק, לנו ולילדים, אבל רק הבוקר אתחיל באריזה. חוץ מבגדים אני אקח איתי את המחשב ועוד כמה דברים, אבל את כל השאר ניקח כשנבוא אחר כך. אני יודעת שנוכל לבוא.
היו אנשים שכתבו כל מיני כתובות על הבית שלהם, אמירות לחיילים או שירים. הבית שלי הוא בתוך הלב, ואני לא מסוגלת לכתוב עליו כלום, ובטח שלא להשחית אותו. אמרו לי "אבל יגורו כאן ערבים", אינני יודעת לאיזו מדרגת רשעות עוד יכולה הממשלה הזו להגיע, אבל אני לא אשחית את הבית שלי, כי זה לפגוע בי עצמי.
הלכתי לישון בשלוש בלילה, וקמתי בשש. יואב הכין קפה, אני תה, והתחלתי להקליד כמה צ'קים של המשתלה. יש דברים שאני לא יכולה להזניח. השעה עכשיו שבע, עוד שעה באים החיילים ועוד לא ארזתי כלום...
קמתי הבוקר בתחושת בחילה, משהו בגרון. אני מחכה למישהו שיבוא... אני לא יודעת מה הולך להיות, לא יודעת איך אתנהג. קשה לי. כמה ישובים מפנים היום? שישה? יש לי תחושה שגמרו אותנו בכלום.
אני אפילו לא יודעת לאן אסע. האנשים במושב שלי החליטו לעבור לבית ההארחה בקיבוץ חפץ חיים. אני אלך לאן שהחברים של הילדים שלי והמשפחות שלהם ילכו.
שפופה וזקופה גם יחד
אתמול בתפילה הרגשתי שהקב"ה רוצה ללמד אותנו מה זה לבקש ולזעוק. כשקקשה לך אתה מתפלל אחרת. אני אתמול הייתי במצב שזעקתי, בלי קול כמובן, וביקשתי. אני יודעת עכשיו מה זה להתפלל. למדנו כל כך הרבה דברים בשנה האחרונה. מה זה להתעלות על עצמך, לקבל את הזולת, להיות חלוקים אבל לכבד, לאהוב ולהיות ביחד. למדנו שהעם הזה צריך שנגיע אליו. זה עם שצריך להתחבר אליו ולא להיות מנותקים. מה שהיה כאן בשנה האחרונה הוא למידה אחת גדולה ועשירה. זה היה משהו טוב שהפך אותנו לאנשים יותר טובים, ואנחנו נמשיך להיות כאלה. זה לא שיפנו את גוש קטיף והכל ייגמר.
אני מרגישה שפופה וזקופה גם יחד. שפופה, בגלל הכאב העמוק שעדיין לא התחלתי להגיע אליו, וזקופה בזכות העובדה שאני יודעת שעשיתי הכל. נהייתי אדם טוב יותר. זו היתה שנה קשה שלמדתי בה, ואני יודעת שאמשיך וארים את הדגל הכתום. הכתום תמיד היה לי על האוטו, אבל כשנצא מכאן נלבש חולצות כתומות. נצא מכאן כתומים -עם הנחישות, ההתחברות והעשיה. לא אצא מכאן עם כעס ועלבון. אני בוכה, אבל לא זה לא שובר אותי. הקב"ה נתן לנו את הכוחות האלה. כנראה שהיינו צריכים שנה שלמה כדי לצאת מכאן ככה. הדס אמרה אתמול שאפשר לבכות לא רק מעצב אלא גם מהתרגשות.
הדברים נאמרו הבוקר בשיחה טלפונית עם מערכת וואלה! חדשות.