זולפא אלחוסייני, עזה

שמחתו של העם הפלסטיני עם תחילת ביצועה של תוכנית ההתנתקות מתבטאת בתהלוכות המתקיימות בימים האחרונים בעזה ובמקומות נוספים ברצועה, וברמקולים המשמיעים סיסמאות מעל גבי מכוניות הנוסעות ברחובות. דרך זו של השמעת סיסמאות והזמנה להפגנות היתה מקובלת עד כה במקרים בהם נהרג שאהיד, או הפגנות פוליטיות. כעת משמיעים הרמקולים קריאות בסגנון "העם הפלסטיני שמח על ההתנתקות – אנו קוראים לכם לבוא להפגנה בשעה ...", או להיפך: "שמחתו של העם הפלסטיני לא תושלם עד לנסיגה מלאה". בעקבות הסיסמאות נשמעים ברחובות יללות שמחה של נשים.

את דעת האזרחים הפשוטים אפשר לשמוע בעיקר בטלוויזיה הפלסטינית, המשדרת בשידור חי מאז תחילת ההתנתקות. השידורים מתבצעים מאזורים שהפלסטינים לא העיזו להתקרב אליהם עד כה, מחשש לצליפה מצד חיילי הכיבוש השומרים על ההתנחלויות. כך למשל הביאו צוותי השידור פגישות עם אנשים המתגוררים בדיר אל בלאח, סמוך לכפר דרום, ובבית לאהיה, סמוך לניסנית. רוב המרואיינים ציינו שזהו יום שמח מאוד עבורם ועבור משפחותיהם, משום שסוף סוף הם יוכלו לצאת מבתיהם ולהזמין את קרוביהם וחבריהם אליהם, לאחר התנתקות הכפויה שנכפתה עליהם מאז תחילת האינתיפאדה, או להגיע אל אדמותיהם החקלאיות. אחד האזרחים, תושב דיר אל בלאח, סיפר כי עד כה נהג, מיד עם שובו מהעבודה, להכניס את ילדיו הביתה, מחשש לחייהם. כיום הוא מרגיש בטוח יותר להשאיר את הבנים לשחק בחצר.

רבים אחרים רואים בסיום הכיבוש את סיום תקופת המחסומים ונוכחות הצבא הישראלי ברצועה, שמנעה את המעבר החופשי של אזרחים ממקום למקום. עם זאת, הצבא הישראלי הודיע אתמול כי הוא סוגר את מחסום אבו-הולה-אל מטחן, מחאן יונס לרפאח, במשך כל ימי ההתנתקות, ויפתח אותו רק לחמש שעות מדי ערב. עדיין לא פורסם באיזה שעות בדיוק מדובר. צעד זה פוגע קשות בכל הפועלים שנהגו לעבור במחסום לצורך עבודתם בשעות הבוקר. למעשה, הם לא יוכלו להגיע לעבודה בכלל.

מובן שהעזתים עוקבים בדריכות אחר אמצעי התקשורת השונים כדי לדעת מה קורה, האם הישראלים נסוגו וההתנחלויות פונו, והאם אנשי כוחות הביטחון הפלסטינים כבר נכנסו לתוך ההתנחלויות. חלק לא צריכים אפילו לפתוח טלוויזיה – הם פשוט מסתכלים מהחלון ורואים את תנועות הצבא והמתנחלים, אחרים מסתכלים בטלוויזיה הפלסטינית, ברשתות הערביות וברשתות הישראליות, וכמו בישראל, גם אצלנו ערוץ 2 הכי פופולארי, למרות שאני חושבת שלערוץ 10 יש כתבות טובות יותר.

כל הרשתות הערביות משדרות בשידור חי, וימי השידורים המיוחדים נקראים "יום מעזה", "עזה – שחר חדש", או "יום השיחרור והנסיגה", כשם תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הפלסטינית. המעניין הוא שבשידורים האלה חוזרים ומזהירים את הפלסטינים מהתקרבות להתנחלויות המפונות, מחשש שהישראלים ישאירו שם מוקשים או חפצים חשודים.

אני הסברתי לילדים שלי שמדובר בימים היסטוריים, ולכן הם צריכים לתת לי לראות טלוויזיה כמה שיותר, גם על חשבון התוכניות שלהם. בכתבה של יונית לוי בערוץ 2 ראיתי תמונות שהיו לדעתי קשות מאוד לצפיה, בהם נראו ילדים קטנים בנוה דקלים בוכים על הבתים שהם יוצאים מהם, אותם בתים המיועדים להריסה בימים הקרובים. לנו, המבוגרים, זה מובן ואנחנו יכולים לעכל את זה, אבל לילדים קטנים זה מאוד קשה, והם לא יכולים לקבל את זה.

עם כל הניסיון להיות הומאניטארים, אשקר אם אומר שתמונות הבתים המיועדים להריסה ומתנחלים שבוכים ומתפנים נוגעות לליבם של הפלסטינים. הפלסטינים רואים במתנחלים אנשים שכבשו את אדמתם, והיוו מקור לאיום ממושך על חייהם. בנוסף, נראה להם שההתנגדות שהמתנחלים מפגינים היא סוג של משחק שהם מבינים שמצופה מהם, למרות שהם יקבלו כספים רבים אחרי הפינוי. תמונות הבתים המיועדים להריסה מזכירות לפלסטינים את בתיהם שלהם שנהרסו בהפגזות צה"ל ברצועה או באמצעות דחפורים ע"י כוחות הכיבוש במהלך האינתיפאדה. ולכן אין שום סימפטיה, אלא רק תחושה שהאדמות שנגזלו לפני 38 שנים חוזרות לבעליהן. אבל לליבי עדיין נוגעות תמונות הילדים הקטנים בהתנחלויות, שאין להם קשר לסכסוך, אבל הם האוכלוסיה שניזוקה הכי הרבה.

ואגב ילדים. מינא בתי בת החמש רואה איתי את החדשות, והיא מבינה מזה שייתכן שבקרוב יוסרו המחסומים שמנעו מסבתה ומדודתה,ף המתגוררות בחיפה, לבוא לבקר אותה. היא היתה מאוד מוטרדת מזה וחיכתה ליום בו הן יוכלו להיכנס לעזה, כי מאז תחילת האינתיפאדה, כשהיא היתה בעצם בת שנה, הן לא ביקרו כאן.