בכל זאת זה צובט בלב

לא הייתי עד להכנות להתנתקות. מאז שבתי לישראל, לפני כחצי שנה, החלטתי שאני חי בבועה משלי. פוליטיקה, אבטלה, פיגועים, הכל ממני והלאה. בכדורגל ישראלי אני מתעניין, משכנע את עצמי שאני עושה את זה כי זו העבודה שלי, אבל יודע שזה רק מכיוון שאהבות ישנות לא מחליפים.

פה ושם אתה שומע את הריקושטים, לא תמיד יכול לברוח מהם. כי המעשים, העדויות והציטוטים נמצאים בכל פינה. אתה עובר בפיצוציות, שמאלני שכמוך, וכותרות של עיתוני הבוקר מפוזרות בכל מקום, מרצדות מול עיניך. וככל שהיא מתקרבת, ההתנתקות המעיקה הזו, הן נהיות שחורות יותר ויותר, עד שהן מתפתחות להיות מודעות אבל. ומצד אחד, אתה חושב שאסון מגיע, מצד שני אומר לעצמך "ביג דיל. תנו לי 250 אלף דולר ודירה ותפנו אותי מתל אביב לאן שאתם רוצים".

הייתה בי את הזדוניות הזו, שמאפיינת אותנו, אלה שחיים בבועה, כלפי המתנחלים. היה בעיניי את הבוז כלפי הטראבל מייקרים שמנסים לחלק לי בכל פינה סרטים כתומים. בוז ברמת ה"חבר'ה, ממש לא מעניין אותי הקטע שלכם, רק אל תעשו לי פקקים באבן גבירול". לא קטע תל אביבי, סתם עניין נון שלאנטי.

חבר שנכח בתרגיל המסכם סיפר לי שהשוטרים תרגלו חטיפת חייל. לא שזה עומד לקרות, סברו כוחות הביטחון, אבל ג'אסט אין קייס. לך תדע מה המטורפים האלה מסוגלים לעשות. והאנטגוניזם רק גובר, ופתאום גם לי, קצין הפאסון של ממלכת האדישות, אכפת. יאללה, שרק יוציאו אותם כבר משם. שיפסיקו להפריע לנו. שכל העניין הזה יעבור כבר ויפסיקו לפזר לי מסמרים על הכבישים.

כשחושבים על זה, הדבר הכי מפחיד היה האלימות כנגד חיילים. אתה חושב על מה יקרה אם ככה פתאום, כל המקום הזה יהפוך לזירת קרב עקובה מדם. הרי לא סתם הכותרות המשחירות האלה, התסריטים המפחידים של שירותי הביטחון, שפיכות דמים בלתי נמנעת. המהומות בכבישים, רבע מיליון בכיכר, לפידים ואבוקות. אפוקליפסה עכשיו.

כשזה הגיע, הדלקתי את הטלוויזיה. לראות, להיות שותף להיסטוריה ולהיסטריה. אז גם החל להיסדק לו מעטה הסרקאזם. הכל עובר בשקט, בלי בלגאן, בלי המולה. "אין לי שום דבר נגדך", מתייפחת מתנחלת בידי חייל. "אנחנו אוהבים אתכם", אומר מח"ט גולני לתושבים והם, מצידם, זועקים "אנחנו לא האויב שלכם, אתם לא האויב שלנו", ובוכים.

ופתאום, בתוך שעה, אתה שוכח את ההפגנות האלימות, הבערות הצמיגים והמסמרים על הכבישים. אתה יודע ששרון צודק ושעשה תהליך אמיץ אבל הזלזול והגיחוך נעלמים ממך, מתחלפים בהזדהות. פתאום אתה רואה אנשים שמסירים את המסכות ומראים לך שמבעד למסר הפנאטי שקיבלת עד כה, הם באמת מאמינים בצדקתם ולא רוצים לעשות רע לאף אחד. את מה שלא הצליחו המתנחלים לעשות בהפגנות של 250 אלף איש עשתה דמעה של אישה אחת העומדת מול אלוף המשנה מגולני ומסבירה לו "אני יודעת שאתה לא אשם". היא לא מחפשת אשמים אחרים.

זה נשמע קיטשי, ואולי גם אכזרי, אבל בתוך כל המאורע הטראגי הזה, בלי מרכאות, ידעה מדינת ישראל את אחד מרגעיה המרגשים ביותר בשנים האחרונות. זה לא היה פינוי ימית האלים, זו הייתה התנגדות פאסיבית של שקט המוני. לא מאיים אבל חודר ועצוב. גם אלה שהתנגדו וצעקו לא עשו אפילו חצי תנועה של הכאה, לא הראו מועדות לפורענות. הכאב שלהם היה אמיתי, אותנטי ונטול פוזות. בסופו של דבר, אנחנו עדיין עם אחד. וזה מסר חשוב שהיה צריך לעבור מתישהו. מי ציפה שנראה אותו דווקא ביום כזה?

ככה, פתאום אתה מרגיש שאכפת לך מהם. ואולי גם להם ממך.