שלומית ברגר מרוצה מהיום הראשון

בצהריים החיילים עזבו את השער, אבל ידענו שהם יחזרו, וחיכינו להם ליד השער. כשהם הגיעו, דיברנו אתם וביקשנו שלא יכניסו ארבעים צוותים, כל אחד של חמישה אנשים, כמו שהם רצו, אלא רק חמישה. החבר'ה שלנו שרו, והיו במצב רוח מאוד מרומם. אני עמדתי בחזית וביקשתי מהמפקד שלהם, שכבר מכיר אותי, לדבר אל החיילים. נתנו לי מגאפון ואמרתי להם שאני רוצה להגיד להם משהו לפני שהם נכנסים. אמרתי להם שהיום הוא י' באב, ושלפי המסורת, ביום הזה, יום אחרי חורבן בית המקדש, עדיין היה הבניין אחוז בלהבות, ולכן יש הנוהגים מנהגי אבלות עד חצות היום. וזה היום שבו הם באים לגרש אותי מהבית שלי. וכמו שמרדכי אמר לאסתר לפני שנכנסה אל אחשווראש - היום נמצאים במצב שיש בידיהם הכוח להחליט אם יתקיים החורבן או לא, וכמו שאומרים, אם החרש תחרישו רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר.

אמרתי להם שהם גרים עכשיו בערי אוהלים, ואני מבקשת שכאשר הם יגרשו אותי מביתי, שלא יפרקו את ערי האוהלים, כי שם אני ומשפחתי נגור, כי אין לנו לאן ללכת. ועוד אמרתי שאתמול תושב גני טל חזר הביתה מסורוקה, לאחר שהיה מאושפז שם עקב התמוטטות במשך שלושה ימים. אמרתי למפקדים שאני מקווה שכל אחד מהם יכול להסתכל לחיילים שלו בעיניים כיוון שהוא יודע מה הוא עושה, ומה יעשה. ולסיום אמרתי שלאנשים כאן קשה, וזכותם למחות.

הצבא לא יכול לצפות שיפרשו לפני שטיח אדום. אחרי הדברים האלה החיילים הלכו מיד. כפי שכתבתי קודם, אני מקווה שיחזרו, משום שהמפגש פנים אל פנים חשוב לי, ולהרבה אנשים שיש להם מה להגיד לחיילים.

כשחזרתי הביתה בבוקר, הושבתי את איתן, בני בן ה-3 והדס, בתי בת ה-5 ודיברתי איתם. אמרתי להם שהם שמו לב שאני ואבא יצאנו וחזרנו, ובזמן הזה שתיים מבנות הנוער שהגיעו לישוב שמרו עליהם. הסברתי להם שעכשיו החיילים נכנסים לישוב ורוצים לחלק לנו ניירות בהם נאמר שאנחנו צריכים לעזוב את הבית. שאלתי את הדס אם היא אוהבת את הבית שלנו בגני טל, והיא אמרה שכן; שאלתי אותה אם היא רוצה לעזוב, והיא אמרה שלא. אמרתי לה שבגלל זה אנחנו הולכים לחיילים בשער ומסבירים להם שלא יגרשו אותנו. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי לשער, והיא אמרה שלא. הם מאוד מאשרים בבית עם הבנות שעושות להם בייבי סיטר.

החלטתי שבכל פעם שקורה משהו ודאי – אני אכין אותה לזה, ולא סתם אעכיר לה את מצב הרוח בדברים לא בטוחים. עכשיו הגיעו החיילים – סיפרתי לה. כרגע מעבר דירה נראה לי מאוד לא ודאי. אם אני אראה שזה ודאי – אני אכין אותה גם לזה.

הצווים אינם רק עניין פורמאלי. זה היה גם אמצעי עבור הצבא לבדוק מה קורה בכל בית, האם כבר ארזו, והאם יש התנגדות, ועל הדרך גם להפחיד קצת את התושבים. היום הצבא נוכח לדעת שיש התנגדות, והעובדה שמנענו מהם להיכנס מנעה את החלשת התושבים. מבחינתי אני יודעת שביום רביעי הם באים לפנות, אבל 48 שעות זה המון זמן. בשבוע הבא אמורה להתקיים כאן חתונתה של בתו של הרב האלישע וישליצקי. אחד המפקדים אמר לי שהצבא יודע שיש להם עוד שתי חתונות על הראש – זו ואחת בנוה דקלים. כלומר, גם הצבא לא בטוח שלא נהיה כאן בעוד שבוע. מצד שני אני לא משלה את עצמי, ואני יודעת שביום רביעי בבוקר הם באים לפנות אותנו. כך שמצד אחד אפשר לומר שאני לא חיה באשליות, ומצד שני אני לא מתכוונת לוותר.