חנון חוזר ללמוד

.
אתמול מצאתי את עצמי שוכב על מיטת היחיד שלי, בוהה בתקרה וחושב, "עד מתי אלוהים? עד מתי ימשך החופש המקולל הזה!?" המכתבה הישנה שלי מלאה בספרי לימוד, כולם של השנה הבאה, מסודרים לפי מקצוע, ועטופים בעטיפות צבעוניות שאמא שלי מצאה בבוידעם. אני מתאר לעצמי שביניכם יש כבר כמה שהספיקו לקנות את ערמת הספרים שלהם לשנה הבאה, אבל קשה לי להאמין שמישהו מכם כבר הספיק לפתור את כולה.

כן כן, אינני מתבדח, במשך כל החופש הארוך והנורא הזה ישבתי ולימדתי את עצמי את רוב החומר של שנה הבאה. אני כבר יודע את כל הזוועה המתמטית, מכיר את הדקדוק האנגלי על בוריו ויודע את כל השירים של ביאליק בעל פה. מדוע התעללתי בעצמי ככה, במשך כל החופש? התשובה פשוטה. במשך אחת עשרה שנותיי במערכת החינוך הישראלית למדתי שיש רק דרך אחת להתמודד עם כל הלחץ והעצבים שגורם בית ספר - פשוט להיות מוכן מראש לשנה הקרבה. כשאגיע לכיתה, הדבר היחיד שאצטרך למלא בקפידה יהיה טבלת הנוכחות. וגם את דפי המבחנים, בעצם, בהם כבר מובטח לי מאה.

אבל תקופת ההכנה שלי לבית הספר לא מסתכמת רק בלמידה מבעוד מועד. בעזרת שאיבת מידע מודיעיני מתלמידי השכבה שמעלי, אני כבר יודע שהמורה רותי לספרות אוהבת את התפוחים שלה ירוקים, שארקדי המורה למחשבים הוא גם פריק של 'די אנד די', ומתמצא גם בשלל פרטים טכניים על בית הספר. למשל, שהחור במלתחה של הבנות באולם ספורט, שהיה הדבר הכי קרוב לחיי מין שאי פעם היה לי, נסתם בעבודות שיפוצים, או שהתקינו מנעולים בשירותים של כיתות י"א, מה שיאפשר לי להגן על עצמי מפני ערסים שירצו לטבול ראשי באסלה.

אז אתם יכולים להגיד שאני אומלל, חסר חיים ואפילו שרץ לא קטן. ואף יהיה בדבריכם מידה של אמת - אבל חנון שרוצה לשרוד עושה את מה שדרוש לו על מנת להתקיים בכבוד במערכת האכזרית, ולדעת שבזמן שאתם חורשים וקורעים את התחת, אני, ארקדי והלבורנטיות נשב במקלט של בית הספר ונשחק משחקי חברה.