צחי בירן על הפנינה הקסומה האחרונה של ווס אנדרסון והחבר'ה

אלה מאתנו שהם מעל גיל 25 יכולים לזכור במטושטש את סרטי הטבע של ז'ק קוסטו, בו נראה החוקר המבוגר ואשתו היפה במסעותיהם המופלאים, מתחת ומעל למים. סרטו האחרון של ווס אנדרסון מסתכל בעין פארודית על הז'אנר הזה דרך סיפורו של סטיב זיסו (ביל מארי), חוקר ימי וקולנוען בדרך למטה, המוביל יחד עם אשתו (אנג'ליקה יוסטון) קבוצה של דמויות ביזאריות במסעות מחקר.

אנו פוגשים את זיסו בתקופה בה סרטיו כבר לא ממש מוכרים כרטיסים והכסף אוזל לו במהירות. סוג של קרן אור מופיע בדמותו של טייס צעיר ומרחף המזדהה כבנו האובד (אוון וילסון) ומצטרף לצוותו של זיסו. במקביל מופיעה עיתונאית בהריון מתקדם (קייט בלנשט) שלא ממש מתכננת כתבה מחמיאה ובעיקר מצליחה לערער את עולמו של זיסו. עם האורחים החדשים ובלי אשתו, שמחליטה לנטוש את הספינה (תרתי משמע) יוצא זיסו להפלגת חייו בניסיון לאתר כריש מסתורי שטרף את אחד משותפיו במעמקי האוקיאנוס.

כמו בסרטיו הקודמים של אנדרסון, מדובר ביצירה עם אווירה קסומה המספקת לצופה חוויה של ריחוף קל מעל הכורסא (או במקרה שלי מעל הרצפה הקרירה) ונעה בין קומדיה לסרט קומיקס עם דמויות בשר ודם. את "משפחת טננבאום" אומנם אהבתי בצורה מוגבלת, אבל ב"ראשמור" ("המירוץ לצמרת של מקס פישר") התאהבתי כמו נער בגיל ההתבגרות שנתקל לראשונה בבחורה עם ציצי זקור. כמו בשני הסרטים הללו, אחת הנקודות המרכזיות בסרט הנוכחי היא הפסקול המקסים, לו אחראי גם הפעם המוזיקאי מארק מוטרסבו. בין קטעי המוזיקה המקורית נשזרות מספר גרסאות כיסוי בפורטוגזית של המוזיקאי הברזילאי סאו חורחה (שגם משחק בסרט) לשיריו של דיוויד בואי. בלי לחשוף הרבה אומר רק כי בסצינת השיא של הסרט מופיע שיר של הלהקה האיסלנדית סיגור רוס, שכאילו נכתב עבור שיט תת-ימי וישאיר גם את הקשוחים שבינינו מחפשים ממחטה נקיה.