מה נהיה עם – בני הנוער שפונו מימית?

בשנת 1981 חקרה פרופ' שפרה שגיא, אז תלמידה לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון וכיום חוקרת במחלקה לחינוך באוניברסיטה זו, את בני הנוער מהמשפחות של מפוני ימית. מטרת המחקר הייתה לבדוק אצלם לחץ וחרדה כ"מצב" ולא כ"תכונה". "התלמידים נשאלו 'מה אתה מרגיש עכשיו, כשאתה חושב על הפינוי'", אומרת שגיא. התוצאות היו קשות, והן הפריכו את כל ההשערות המוקדמות שלה.

"ציוני החרדה והכעס המצביים לפני הפינוי היו גבוהים באופן בלתי רגיל, גם במסגרת של מחקרים על מצבי לחץ", אומרת שגיא. "שלחתי את התשובות למחבר השאלונים והוא הודה שמעולם לא ראה רמה כה גבוהה. בסקאלה של מאפס עד חמש, מדדי הכעס והחרדה היו קרובים מאוד לחמש". מסקנה נוספת שהפתיעה מאוד את שגיא הייתה היעדר השונות בין המשיבים. "ההשערות התייחסו לכמה וכמה מקורות כוח שיש לכל אחד בבואו להתמודד עם מצבי לחץ וחרדה – האם המשפחה תכננה את העתיד?; היחסים בין ההורים לילדים; המצב הפוליטי – האם יהיה שלום?; עד כמה תפיסת העולם שלהם קוהרנטית?; תכונות של חרדה וכעס אצל הנחקרים – כל הפרמטרים האלה לא ניבאו את רמות החרדה והכעס הכה גבוהות שמצאתי אצל הנשאלים ואת חוסר השונות ביניהם".

התשובות הדומות, והרמות הגבוהות של לחץ וחרדה הובילה את שגיא למסקנה כי "בסופו של דבר, מה שהיה הכי חזק בפינוי ימית היה הסיטואציה עצמה, והיא שהכתיבה להם את תחושות החרדה, הכעס, האין אונים, העלבון וההשפלה – ולא המסגרת הקהילתית והחברתית. מצאתי שם קהילה בהתמוטטות, לא בהתמודדות". חודשיים לאחר הפינוי חיפשה שגיא את נחקריה באתרי המגורים הזמניים שלהם והעבירה להם את השאלון האחרון. התשובות הראו על ירידה חדה ברמת החרדה והכעס, ובעיקר שונות ברמות הכעס והחרדה של האנשים השונים.

25 שנה לאחר המחקר הראשון, חודשים ספורים לפני תחילת ההתנתקות מרצועת עזה, החליטה שגיא, יחד עם דוקטורנטית העובדת בהנחייתה, לחפש את בני הנוער שחקרה – כיום אנשים בשנות ה-30 לחייהם - ולבדוק מה עלה בגורלם. "אנחנו בודקות האם תקופת הפינוי צובעת את כל החיים שלאחריה – האם האנשים מספרים שקרה להם אסון והם לא יכולים להשתחרר ממנו, או שהפינוי אמנם קרה, אך הם מספרים על שיקום".

המחקר עדיין בשלבי ביצוע, ושגיא מזהירה כי מדובר בהתרשמויות ראשוניות בלבד. "אני מוצאת הרבה מאוד את הגרסה השניה, כלומר סיפורים של שיקום מוצלח. כולם זוכרים את הפינוי כמשהו קשה, אבל ההמשך תלוי ביכולת של המשפחה כולה להשתקם ולבנות את עצמה, לפעמים במסגרת של ישוב חדש. עבור כולם זה היה קשה, אבל רק אצל חלק זה היה טראומטי. היתה רק מרואיינת אחת עד עכשיו שהתייחסה לפינוי במושגים של הרפתקה 'רדפו אחרינו ואנחנו ברחנו'".

שגיא חוזרת ומדגישה את החשיבות של המשפחה כולה בתהליך השיקום של בני הנוער, וטוענת כי התנהגותה של המשפחה היא מעין נבואה שמגשימה את עצמה. "הדרך שהמשפחה תפסה את הפינוי בתוך המהלך הכולל של החיים, קבעה את הצלחת השיקום שלה. משפחות שאמרו לאחר הפינוי 'מעכשיו הכל רק ילך וידרדר' – חייהן באמת הלכו והידרדרו".

בכתבות על מפוני ימית שהופיעו במשך השנים בעיתונות חזרו ונשנו סיפורים על מחלות, התאבדויות ומשפחות הרוסות, עד לטביעת המושג "קללת ימית". שגיא אומרת שהיא חיפשה מחקרים אקדמיים שעסקו בשאלה הזו – ולא מצאה. "זו שאלה שכל הזמן נשאלת. ככל הידוע לי לא נחקר עד היום הקשר בין גירושין והתאבדויות לפינוי ימית". לעומת זאת מצאה שגיא אצל הנחקרים אליהם חזרה קשיים בהרגשת שייכות. אצל חלק קטן מהם, שעדיין אחוזים בסיפור הפינוי, ההתנתקות מרצועת עזה מעוררת קשיים וחרדות.

"המסר העיקרי שאפשר להסיק מהמחקר הוא שבני אדם יודעים להתמודד עם המון דברים קשים, ויש להם את הכוחות לזה. רוב האנשים שחקרתי הצליחו להתמודד עם מצב לחץ מאוד מאוד קשה, לצאת ממנו בשלום ולחיות הלאה. מה שמעניין אותי כחוקרת הוא למצוא את הכוחות האלה, שמאפשרים לאנשים להתמודד במצבים קשים – ולהפיץ אותם", אומרת שגיא.

נקודה מעניינת – ואקטואלית מאוד – ששגיא בדקה היא הקשר בין מידת המעורבות הפוליטית של בני הנוער לתחושותיהם במהלך הפינוי ולאחריו. שגיא מצאה כי "דווקא בני הנוער שהיו פעילים יותר מבחינה פוליטית, לקחו את הפינוי הרבה יותר קשה. היתה להם תחושה של כישלון, בבחינת 'השקענו כל כך הרבה, נתנו לנו להאמין שאם נעבוד קשה אז נצליח – וזה לא קרה'".

בחודשים האחרונים חוקרת שגיא גם בני נוער מגוש קטיף. לדבריה יש כמה הבדלים בולטים בין שתי הסיטואציות:

* התיישבות בסיני היתה קצרת מועד, ולכן אף אחד מבני הנוער שפונו לא נולד בישוב ממנו פונה, לעומת בני הנוער מגוש קטיף.
* המרכיב החזק מאוד של אי ודאות שהיה בפינוי סיני, לעומת גוש קטיף: אז לא עוגן הפינוי בחוק ולא היה שום תקדים בהיסטוריה של ישראל, או של ממשלת ימין ושל אריאל שרון, לפינוי ישובים.
* המרכיב הדתי שחזק היום מאוד בקרב חלק ניכר מישובי גוש קטיף, לעומת האוכלוסייה החילונית של המושבים שפונו אז.

פרופ' שגיא אומרת, שמוקדם מדי למסור את התוצאות של מדדי החרדה והכעס, אולם מסכמת: "אני רואה היום בגוש קטיף את הכוחות להתמודדות, במידה רבה יותר ממה שראיתי בימית. יש שם חוויות של כאב, אבל יש גם התמודדות. בימית לא השתמשו בכוחות האלה בתוך הסיטואציה של הפינוי, אלא רק לאחריה".