מי מחובר ומי מנותק?

במהלך הקמפיין נגד ההתנתקות, עושה המחנה הכתום כל שביכולתו על מנת לשכנע את הציבור הרחב שהדרך של אריק שרון אינה רק מסוכנת ושגויה, אלא גם עיוורת ומתעלמת מהמציאות בשטח. הממשלה מתכננת את הוויתורים והכניעות הבאות מבלי להבין שבצד השני ישנה מפלצת. המתנגדים מביאים שלל טיעונים בטחוניים ומדיניים, ומגבים אותם בהתנגדותו של הרטמכ"ל המודח בוגי יעלון. לדידם, השמאל יושב לו במגדל השן, מתעסק בתיאוריות ואינו מחובר למציאות, וגם אינו מכיר בעובדות הפשוטות (אלפי הרוגים מאז הסכמי אוסלו), שעה שהמתנחלים מציגים את הראייה הפוליטית שלהם כמושרשת עמוק באדמה (תרתי משמע). הם כמו אומרים: אתם התל- אביבים אל תגידו לנו שהערבים הם לא האויבים שלנו, אנחנו הרי נמצאים איתם יום יום, אנחנו רואים שאין עם מי לדבר. אנחנו כאן, אתם שם.

אבל בואו נתעלם לרגע מכל הסיסמאות וננסה לבדוק מאין יונק כל מחנה את הדעות שלו.

המתנחלים יכולים לטעון עד מחר שההתנתקות תקרב את המחבלים אלינו ותיתן רוח גבית לטרור, זו אינה הסיבה שבעטיה הם מתנגדים לתוכנית. הם מתנגדים לה כי היא סותרת את התיאוריה של התחלת הגאולה של העם היהודי בארץ ישראל. גם אם ההתנתקות תביא עמה שקט, שלווה ושגשוג, זה לא ישנה דבר עבור המתנגדים, הם ימשיכו להתנגד לה. הרי מדובר במחנה היחידי שמבכה עד היום את הסכמי השלום עם מצרים וירדן ואת הנסיגה מלבנון. נכון, ישראל חסכה במהלכים הללו חיים של אלפי בני אדם – אבל כולנו התרחקנו מהגאולה כי ויתרנו על חלקי ארץ ישראל (שלפתע התרחבה מעט כדי לכלול גם את עזה ולבנון).

בעצם, האידיאולוגיה של המתנחלים אינה קשורה למציאות. בואו נחשוב לרגע על מצב היפוטתי שבו מחר בבוקר קמים כל הפלסטינים, כאיש אחד, והופכים לפינים בלונדינים ופציפיסטים. החמאס והג'יהאד מכים על חטא, מתנצלים בכנות על הסבל שגרמו לתושבי ישראל, ומכירים בזכותו של העם היהודי על מדינת ישראל. כל מה שהם מבקשים הוא מדינה פלסטינית בשטחי הגדה והרצועה, שבירתה מזרח ירושלים. הם אפילו מתנדבים להחזיר את נשקם מרצון. ממש מלאכים קטנים. האם אז יסכים פנחס ולרשטיין לפנות את ההתנחלויות, להחזיר את השטחים ולחזור לתחומי הקו הירוק? האם אפי איתם יתרצה לקיים את המדינה על שטח כה מצומק? מסופקני.

גם אם כל הפלסטינים ייאמצו את עקרונות אי-האלימות של המהטמה גנדי, הימין הקיצוני-דתי-לאומני ימשיך להחזיק באותן עמדות בדיוק. הבעיה מבחינתו היא שאז הוא יישאר בדעת מיעוט מבוטלת בהתנגדותו להסכם שלום. הרוב המוחלט של הציבור יקפוץ על ההזדמנות להשיג כאן קצת שקט ולחתום על הסכם עם הפלסטינים הפציפיסטים. בעצם, מכאן ניתן להסיק שהפיגועים משרתים גם את מטרתו של הימין הקיצוני, כי זו הדרך היחידה שהוא יכול להמשיך לגרוף תמיכה בקרב הציבור החילוני הרציונלי, ציבור שאין לו דבר וחצי דבר עם הדת. ביום שלא יהיה עוד טרור, תאבד ההצדקה להימנע מ"ויתורים כואבים". זה לא אומר שהכתומים תומכים בטרור, זה רק אומר שהוא מסייע להם.

ומה עם מחנה השמאל אתם שואלים? האם גם הוא משיחי כמו המתנחלים? מה היה אומר יוסי ביילין לו כל ההנהגה הפלסטינית הייתה מבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שפניה למלחמה? הם לא יתפשרו לא על הסדר ביניים, ולא על הסדר קבע, ויפעלו להשמדה או גירוש כל היהודים שנמצאים בין הירדן לים. ובכן, גם השמאלני הקיצוני ביותר, מן הסוג שאוהב לשנוא ולהאשים את עצמו, היה תומך בלחימה חסרת פשרות במי שאומר בפירוש שכל רצונו הוא להרוג יהודים. אם תרצו, זה מה שקרה אחרי הלינץ' ברמאללה – רוב מחנה השמאל, ביניהם עבדכם הנאמן, הבין לפתע שכרגע אין אפשרות להתקדם לכיוון הסכם שלום. וזו בדיוק הסיבה ששרון קיבל יותר מ-60 אחוזים בבחירות, פחות משנתיים אחרי הניצחון הסוחף של השמאל בראשות אהוד ברק .

זהו, אם כן, ההבדל בין שני המחנות. בשמאל מנתחים את המציאות ומשלבים עקרונות מוסריים עם ריאל-פוליטיק; ובימין הדתי סוגדים למוסר אבסולוטי, כפי שהוא מתבטא בפרשנות שלו לכתבי הקודש, ללא כל קשר למה שמתרחש בחוץ. מבחינתו, העובדות אינן אלא רעש רקע לדבר החשוב באמת – הגאולה כאן ועכשיו, ושום דבר לא ישנה את עמדתו. זה הופך את המחנה כולו ללא רלוונטי, ואת הדעות והדרישות שלו לחסרות חשיבות. למרות מה שהם חושבים, מדינת ישראל אינה כלי לגאולה, אלא לחיים טובים יותר בעולם הארצי. כשאני רואה מולי בן אדם שלא רק שאינו מקשיב, אלא גם אינו רואה, אני פשוט מתעלם ממנו. החדשות הטובות שמביאה עמה התנתקות הן שהיא הובילה את הציבור לאותה תובנה ממש. הגב הופנה למשיחיים. ויפה שעה אחת קודם.