שלומית ברגר, גני טל

פחות מחמישה ימים להתנתקות ואני מאמינה שיהיה טוב.

במושב שלי יש תכונה של אריזה והתארגנות לקראת... ישנם כאלה שארזו ומחכים לצו שיגיע ויגיד להם ללכת, ישנם כאלה שארזו ומתכוונים להישאר, וישנם כאלה שלא ארזו ולא מתכוונים לארוז. יואב ואני קיבלנו החלטה שאנחנו ממשיכים לחיות כרגיל. לצורך כך הצטיידנו במזון ומים בידיעה שממשלת ישראל, והצבא שעומד לרשותה, מסוגלים להגיע למדרגת רשעות כל כך גבוהה בה הם ינתקו חשמל ואולי יגרמו להפסקות מים. כבר הבטיחו לנו שלא יתנו לנו לצאת מהמושב ואת המושב יבתרו לחלקים עם קונצרטינות (תלתליות). אמרו שכדאי להוציא את הרכבים כי אחר כך לא נוכל להוציא אותם ועוד כהנה וכהנה הפחדות. יכול להיות שכל זה אכן יקרה, אז מה אני אמורה לעשות? ללכת מהבית שלי מרצוני? אין שום סיכוי שבעולם!!! מי שתכנן לגרש אותי מביתי, יידע שהוא יצטרך לעשות זאת ואני לא אקל עליו את העבודה על ידי עזיבה מרצון- כי רצון כזה לא קיים.

אתמול התקיימה הפגנה גדולה בכיכר רבין. הופתעתי מהקהל העצום שהגיע (מעל 200 אלף על פי הערכות המשטרה- כך שבטוח שהיו יותר) וזאת למרות שתושבי גוש קטיף והאורחים (השבח"ים- שוהים בלתי חוקיים) לא נכחו בהפגנה. רק שתבינו, האורחים שלא מפסיקים להגיע כמעט מכפילים את אוכלוסיית הגוש. בכל מקום שמסתובבים כבר לא מזהים את האנשים, והסחורה במכולות ובחנות הירקות מתחסלת בשניות. אני מסתובבת בנוה דקלים ומתמוגגת מכמות האנשים ומהמסירות שלהם.

הם לא באו לקייטנה או כדי להתלהם, הם באו כדי לעזור. וכך קמו להם ארגונים שונים של עזרה לתושבים וכל המבקש מיד נענה. השבוע למשל הגיעו אלי שתי בנות 21 שהציעו את עזרתן. לא היה לי נעים, אבל שמחתי שיקפלו את הר הכביסה שהצטבר. הן לא הסתפקו בכביסה וניקו את כל הבית - מעשה שהקל עלי וגרם להרגשה טובה ורצון להמשיך, על אף כל הקשיים. האורחים שהגיעו לגני טל לקחו על עצמם להמשיך ולהפעיל את המעונות ולדאוג לפעילויות לילדי המושב בכל הגילאים. עם כל העזרה שנותנות המשפחות שהגיעו אלינו וחיות בתנאים קשים, הם לא רוצים ליפול נטל על התושבים ומסתדרים בכוחות עצמם. כך היה במשך השבוע וימשיך בע"ה גם בשבוע הבא.

לחצים... לחצים...

הצבא מפעיל עלינו לחצים אדירים. השבוע למשל הגיע לביתנו קצין שלמד פעם עם יואב. הוא קפץ להציע עזרה בפינוי החממות. יואב שחשב שזה נעשה מתוך אקט חברי, הסכים. וכך צבא ההגנה לישראל הביא חיילים כדי לעקור שתילים ממקומם, ולהעביר אותם לחממות במקום אחר. אני, שראיתי את המחזה, נקרעתי מבפנים. נכון, אני לא חושבת שצריך להעביר את החממות, אבל יכולה להבין את הצורך בפעולה כזו ולהשלים איתה. במציאות שבה הממשלה אינה דואגת לאזרחים שהיא מגרשת מביתם, אדם שלא ידאג לפרנסתו יישאר בחוסר כל.

יומיים שלמים בכיתי ולא יכולתי לדבר עם אף אחד. לראות שטחים שעד לפני יום היו פורחים ועכשיו הם שוממים, זה כואב. הייתי ממש מרוסקת וחשבתי שזה נגמר. יותר מכל כאב לי לראות את הפועלים הערבים עובדים ואת החיילים מפרקים ומעמיסים, בלי רגש ובלי כאב.

הצבא עושה כל שביכולתו כדי שנצא מפה כמה שיותר מהר והוא לא בוחל בשום אמצעי, כמו אקט אנטי חינוכי לחייליו. כשדיברתי עם המ"פ של החיילים על מעשה לא חינוכי בהשתתפות חייליו, הוא נותר ללא מילים. התחושה שלי היא שיש מטרה ובדרך רומסים הכל ולא משנה מה. העיקר להגיע למטרה. הצבא מנצל את הלחץ ואי הודאות של האנשים וגורם להם לעשות מעשים בלחץ. מעשים שאם היו חושבים עליהם קצת, לא בטוח שהיו עושים אותם. הכל נעשה בלחץ. הממשלה מתנתקת בלחץ, הצבא פועל בלחץ, ויש אנשים שנלחצים ופועלים. אני מרגישה שגם במושב שלי מתקבלות ההחלטות מתוך מצב של לחץ. זה קשה כי בסופו של דבר האנשים שנלחצים עושים מה שטוב להם, ואני נדרשת להבין ולהשלים, אבל את הצרכים והרגשות שלי, אותם אנשים לחוצים לא מנסים להבין. למרות הקשיים ולמרות ההפחדות והלחצים אני עדיין חושבת שמה שנעשה הוא לטובה ובע"ה מה שיהיה, יהיה בסדר. אני מאמינה שהמלחמה היא של כוח מול רוח. נכון, יש נפילות ומשברים אבל בסופו של דבר אנחנו מתגברים. עם כל הקושי, הרוח שלנו חזקה. אנחנו יודעים שיהיה קשה, אבל נתגבר וה' יעשה הטוב בעיניו.

בעת כתיבת שורות אלו קיבלתי טלפון ממשהיא שאני לא מכירה מקיבוץ שדה אליהו. היא סיפרה לי שאתמול ישב אצלי הבן של יהונתן בשיא ושהוא מאוד התרשם. במה דברים אמורים? ישנה קבוצה של מתנדבים מהקיבוץ הדתי שבאו לעזור לאחת מחברות גני טל לארוז את המלאי שבחממות. אחד מהם הוא חבר של יואב מהמילואים. הזמנו אותו ואת חבריו אלינו הביתה לכוס קפה. הגיעו חמישה אנשים ושוחחנו. הסברתי להם שאני מוכנה לקבל עזרה רק ממי שיארוז עם דמעות בעיניים ועם תקווה להחזיר הכל למקום. מי שבא לארוז כדי לפנות את המקום כמה שיותר מהר, אינני רוצה שיעזור לי.

מסתבר שהבן של בשיא היה אחד האורחים, אך משום מה הוא בחר לא להזדהות. אנחנו אנשים מכניסי אורחים ומקבלים כל אחד גם אם דעותיו שונות משלנו. אולי היינו מתווכחים, אולי באים בתלונות (בכל זאת, הבן של...) אבל הכל היה נעשה מתוך כבוד למי שיושב מולנו. אני פונה אליך, בשיא הצעיר, שאינני זוכרת את שמך ונאמר לי כי אתה נוהג לקרוא טור זה: אתה מוזמן לבוא אלינו שוב, הפעם לא כדי לארוז חממות אלא כדי להשתתף במסיבת ההודיה שתתקיים בע"ה בגוש קטיף.