לפני כשלושים שנה עזבה נעמי חן את בית הוריה באופקים ועברה להתגורר בתל אביב. חיה אז בדרום העיר, עם שלוש שותפות. לפרנסתה, היא בימים ניקתה בתים, ובלילות משרדים. עבדה במרץ רב, חסכה מעצמה, המעיטה לבלות, וכל זה כדי להגשים את חלומה לדירה משלה. "לא, אני לא באה אתכן, אני רוצה להגיע למשהו בחיים," אמרה לשותפותיה, כשניסו לשכנעה לצאת איתן לבילוי באחד מסופי השבוע. השותפות המטפחות עצמן מול המראה הביטו בה ונדו בראשן לשלילה. אחת מהן אף כינתה אותה קמצנית. נעמי נעלבה, אך זה לא שבר את רוחה.
השבוע סיפרה לי שערכה מולן חשבון פשוט: הזכירה להן כי הן יוצאות 4 8 פעמים בחודש לדיסקוטקים, כל פעם מבזבזות כ- 100 לירות, ובסך הכל יכולה ההוצאה להגיע לכ- 10000 לירות בשנה, וזה רק על בילויים. הודתה כי היא לא אוהבת לבלות, טוב לה בבית מול הטלוויזיה. רק מהחיסכון הזה, הוסיפה ואמרה להן, תגיע תוך כמה שנים לסכום שיספיק לרכישת חצי דירה. "יש לי מטרה", הצהירה, "ואני הולכת לקרוע את עצמי בשביל להגשים אותה... ואין לי בעיה שתחשבו שאני קמצנית. ככה, במילים האלה, אמרתי להן," גילתה לי בחיוך. כזו היא נעמי חן עד עצם היום הזה, והיא כבר מגרדת את החמישים. מבינה דבר אחד או שניים בחיים תמיד ערכית, מוסרית ובעלת חזון, אישה שרואה בעבודה ערך עליון.
13 שנים לאחר מכן, במהלכן עבדה, נוסף לעבודות הניקיון, כעובדת ייצור במפעל למתכות, הצליחה לחסוך כ- 70000 דולר, לא פחות. נוסף למשכנתה שלקחה מבנק הפועלים, רכשה דירה מרווחת בלוד, משתרעת על 127 מטרים רבועים. רק בעל היה חסר לה כדי להשלים את הגובלן הוורדרד שרקמה במוחה עוד מילדותה. באיזשהו שלב הכירה נהג מונית, חודשים ספורים אחר כך נישאה לו בטקס צנוע. בארבע השנים הבאות, הולידה 3 בנות חמודות. אך לאסונה את בעלה תפסה עם 2 נשים זרות. בפעם הראשונה מחלה, בפעם השניה נשברה, תבעה ממנו להסתלק מביתה. בתגובה הרים עליה הבעל קול ויד שעירה, צרח עליה וכיסח לה את הצורה, איים שירצח אותה אם תפנה למשטרה. נפחדת קיפלה את בנותיה המבוהלות, מצאה איתן מקלט במעון לנשים מוכות.
פיטורים בהינף יד
הבעל הבוגדן ניסה לפייסה, הבטיח להטיב דרכיו, באיזשהו שלב התרצתה, חזרה עם בנותיה לביתה. אך עץ עקום אינו מתיישר לעולם, הבעל הנחשל חזר לסורו, המשיך לפלרטט עם נוסעות, בוגד באישתו בראש חוצות. לבסוף, אחרי שנים רבות של סבל - התגרשו. בבית המשפט לענייני משפחה, התחייב הבעל לשלם מזונות על סך של 3500 שקלים בחודש. "חלאה הוא חלאה הוא חלאה," אמרה לי בכאב, "אפילו פעם אחת הוא לא שילם." בלית ברירה הלכה לביטוח הלאומי, על פי חוק קיבלה הבטחת הכנסה בגובה המזונות שגרושה מתחמק מלשלם. נוסף למשכורתה, שעמדה אז על כ- 7000 שקלים, שיקמה את חייה, גידלה את בנותיה בכבוד, דאגה לחינוכן, תמיד התגאתה בתעודות המעולות שהביאו מבית ספרן. עבדה 9 שעות במפעל, ולאחריהן טרחה עם בנותיה על שיעוריהן, רשמה אותן לחוגי העשרה, הרעיפה עליהן חום ואהבה, ראתה בהישגיהן המרשימים תמורה מלאה להשקעתה.
אחרי שחלתה בסוכרת החלה לשכב בביתה ובעלי המפעל בו עמלה זמן רב, לא התחשבו במצבה, בהינף יד פיטרוה מעבודתה. איך אסתדר? נחרדה. איך אישה כבת 50 אמורה לקיים את עצמה ובנותיה בסכום של 3500 שקלים בחודש, כשרק החזרי המשכנתה עומדים על סך של 1800 ש"ח? בלית ברירה המשפחה הידקה את החגורה. התנתקה מהכבלים ומהאינטרנט, צמצמה במים, חסכה בחשמל. ש', ביתה הבכורה, שהיתה אז בת 14, ג', ילדת הסנדוויץ' וגם ד' הקטנה, הפסיקו ללכת לחוגים שהתקיימו במתנ"ס. הבנות תלו מודעות בחדרי מדרגות, הציעו את שרותיהן כמנקות וכבייבי סיטריות. כמובן שעם כל הרצון הטוב, הפרוטות שגירדו הפעוטות לא כיסו אפילו עשירית מהגירעונות והחובות. נעמי לא יכלה לשאת את תשלומי המשכנתה, וחיש קל הופיעו מכתבים מאיימים מנציגיה הנאמנים של הגברת אריסון, שבאותה עת רכשה לה צעצוע נוסף יכטה בשווי מיליוני דולרים.
כשביקרתי אצלה בשבוע שעבר ביקשה נעמי להעביר לאריסון את המסר הבא: "לבריאות גברת אריסון, לאלף בריאות שיהיה לך, עינינו לא צרה עליך, הרי השמחה מתחילה בתוכנו, או איך שאת קוראת לזה. מה שתגידי נגיד אחרייך אמן. אבל למה אחרי המכתבים, שלחת לאם חד הורית צווי פינוי מבית משפט? גברתי הנכבדה, את ידועה כנדיבה גדולה, אין לך כאן עסק עם טפילה או סרבנית עבודה, אז קצת התחשבות, מה כבר קרה?"
אבל איזה התחשבות ואיזה גרביים? כמאמר הקלישאה המליאן לא סופר את התפרן. בטח לא את דמות התפרנית החדשה בגילומה של נעמי, שנאלצה לפנות את דירתה ולהיפרד סופית מ- 70,000 הדולר שהשקיעה בה. להתגורר ברחוב או במאהל של מחוסרי דיור זה לא הכי מכובד, לכן התכווצה נעמי ושכרה דירת קופסה, 45 מטר גודלה. מ 3500 השקלים שקיבלה כהבטחת הכנסה הפרישה 1500 לדירה הזעירה.
פניה לאנשי השמנת
במקום להמשיך ולהלאות בתלאות, והתלאות הן רבות ומעיקות, הרשו לי פנייה לא מכופתרת למיניסטר המתפטר האחראי לחלק גדול מן הצרות, ובהמשך למאמינים בתוכניתו הכלכלית הנפשעת:
אדוני הנכבד, זה שהתפטרת יום לפני פרסום דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי לא פוטר אותך מאחריותך למצבה של נעמי, ולמצבם של רבים אחרים, נהפוך הוא. אני תפילה שיום אחד תתעטש והדבר יישב על מצפונך, אם קיים אצלך המושג הזה - מצפון.
ביבי יא חביבי, האזרחית נעמי חן היתה מעריצה גדולה שלך. בחרה בך כשהתמודדת לראשות הממשלה, תמיד שיבחה אותך. תמכה בך גם בבחירות של 99' כשהפסדת לברק. היא רוצה לשאול אותך, וגם אני רוצה לדעת, איך משפחה של ארבע נפשות, שבראשה עומדת אם שאיבדה את משרתה ובריאותה, יכולה לחיות מ-2000 שקלים בחודש? לרגע אחד תשים את עצמך במקומה (אבל רק לרגע, כי גם בחודש אוגוסט המזגן בדירתה השכורה אינו פועל מטעמי חיסכון, ואתה עלול להזיע את עצמך לדעת. בטח כשאתה בחליפת שלושה חלקים של ארמני, בטח ובטח כשהסיגר העבה בוער בכיס מקטורנך).
נכון, ביבי, שזה בלתי אפשרי? אז על מה חשבת, לעזאזל, כשקיצצת לה את החיים בחצי, השארת אותה עם אלפייה בלבד? בחיאת ביבי, אחינו אתה, תגיד על מה חשבת? אתה יודע שמאז הקיצוץ היא מאכילה את בנותיה במזון שהיא מקבלת מבית התמחוי של עמותת "חסד"? וואלה, בעיניים שלי ראיתי אותה שם. אין לה כסף לאוכל, נשבע לך בקבר של אבא שלי. והיא לא אוכלת שם חינם, אל תחשוב, אולי את הכסף בלעת לה, אבל לא הצלחת לקצץ לה את הכבוד, אף אחד לא יצליח לקצץ לה אותו, גם לא עשרה כמוך! שישה ימים בשבוע, שש שעות ביום היא מתנדבת במקום, מבשלת, שוטפת כלים, מנקה. יחד עם זה היא, לצערה, צורכת מזון זול המורכב בעיקר מפחמימות ולכן לחייה הולכות ותופחות. מאז שחלתה ופוטרה מעבודתה שמנה ב-15 קילו לפחות.
לא מזמן יצאו כמה ביטויים מרושעים מפיותיהם של אנשי שמנת, שמן הסתם תפריטם עשיר ומגוון. הייתי נוכח בדיון על מצב הרעב במדינה, יש או אין. אחד הדוברים, איש המזוהה עם מפלגת שינוי, אמר כי אין רעבים, אלא אנשים פרזיטים, סרבני עבודה, טפילים המוצצים את דמה של המדינה. לפני כן הוקרן על מסך ראיון עם אישה שהתלוננה על מצבה. האישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, עבת בשר, שיערה צבוע אדום. "זאת רעבה?" שאל בבוז והוסיף, "ראיתם אותה כמוני, לא נראה לי שחסר לה אוכל, לא נראה לי שהיא הולכת לישון עם קיבה ריקה... חוץ מזה אם היא מתלוננת שאין לה כסף להאכיל את עצמה והילדים, מאין הכסף לצביעת השיער, היכן סדר העדיפויות?"
ואתה, ביבי היקר, בעודך מכהן במשרה הבכירה, כשלאוזנך גונבו הקולות הנתעבים הללו, שלא נאמרו רק מפיו של האידיוט רע הלב - שבעים טיפשים רבים חושבים כמוהו - שמעת אותם והנהנת באדישות. לא גינית את הדברים, שנובעים מעודף אטימות, או אולי ממחסור חמור באינטליגנציה רגשית. אז אולי כדאי שתדע, ואולי שיידעו כל השותפים לחשיבה החולנית הזו, כי הגברת נעמי חן, כמו אותה מרואיינת עבת הבשר, שהצטרפה לאחרונה למעגל העוני, ומאז צורכת בעיקר מזון עתיר בפחמימות אף היא צובעת את שיערה, לא מוותרת ולא תוותר לעולם על נשיותה.
פעם בחודשיים היא מטשטשת את השיבה, כן כן, מה אתם יודעים, איזו חוצפה מצדה, אה? תיראו על מה היא שורפת את הכסף שאין לה. מול בית התמחוי הקימה עמותת "חסד" מיני מרקט לנזקקים, והיא קונה שם צבע לשיער ב- 5 שקלים, חוזרת לדירת הקופסה שלה וצובעת שורשים. ואתם רוצים שאגיד לכם עוד משהו, אגלה לכם עוד סוד קטן? אולי זה יעזור לכם ללחוץ על השר הנכנס לבטל לגמרי את קצבתה, ולשפר בכך את כלכלתה של המדינה. אחת לשבוע החצופה מורחת לק על ציפורניה! מה אתה אומרים על הביזיון, אה? וגרוע מזה, מדי יום, כן, מדי יום, היא מורחת ליפסטיק על שפתיה, רחמנא ליצלן! והיא עושה זאת כדרך טבע, על אפך, ביבי, ועל חמתם של אחיך לאג'נדה הכלכלית הלא מוסרית. ולא, היא כבר לא תומכת בך, ביבי, היא גם לא תצביע ליכוד. נשבעה בהן צדק שבבחירות הבאות תכניס כמה פתקים למעטפה, כמו סלח שבתי. כן, כן, האזרחית חן הולכת לפסול את הקול שלה במתכוון. "ושתפוצצו לכם למעלה," היא שולחת אליכם את בירכתה, ועל זה אני מוסיף אמן ואמן.