שישי בצהריים, עמיר לב

חצי שנה אחרי שעופר השתחרר מהצבא הם התחתנו. היא רצתה להיות מורה לחינוך מיוחד והוא לא רצה לעשות כלום אבל היה צריך לשלם את שכר הדירה ברחוב הגדוד העברי בקריית מוצקין.

אבא שלה סידר לו עבודה. שלושה חודשים קורס, ועבודה כטכנאי מכונות כביסה. קיבל רנו אקספרס לבנה עם כתובת "קריסטל" על הארגז. היה נוסע מבית לבית מחליף את הצינור האפור של המים או את הגומייה של המכסה, מוציא מטבעות של שקלים שסתמו את מיכל המים הקטן שמתחת לתוף ולפעמים מחליף את התרמוסטט או במקרים קשים במיוחד מדקלם את המשפט "גברת המכונה גמורה התיקון יעלה לך כמעט כמו מכונה חדשה". עופר תיקן מכונות וקנה רהיטים לבית החדש. הם היו יושבים ביום שישי עם ההורים שלה ואח"כ עם החבורה, ארבעה זוגות ורווק אחד. כולם למדו באותו התיכון, כולם גרו באותה השכונה. היה חוזר הביתה עצבני. רצה ללמוד ריקוד, בשכבה בתיכון קראו לו עופר הרקדן.

קוסקוס עם מפרום, החתונה של אחותו, טלוויזיה 35 אינץ' או מכבי חיפה, שום דבר לא עשה לו את זה. היה חוזר מהעבודה, לא עולה, נשאר ברנו אקספרס, שומע רדיו, מתופף שעות עם האצבעות על ההגה, משחק עם הרעש של האצבע עם הטבעת והמכה של יש שמאל. החברים היו מתקשרים וכל פעם שהשיחה הסתיימה ב "יאללה עופר תן בראש" הוא היה עוצם את העיניים. אחר כך נולדו להם שני בנים, שני כסאות כחולים של ילדים היו מחוברים לספסל האחורי של הרנו אקספרס.

איזו לקוחה שלו מנוה שאנן הייתה שוכבת אתו אחרי שהוא היה מתקן לה את הקריסטל החומה הישנה שלה. היו לו כמה כאלו אבל איתה זה היה אחרת. היא הייתה לוקחת אותו למיטה ואומרת "יש לך גוף של רקדן אבל אתה כל כך טיפש". יום אחד הוא אמר לה "אירנה אני לא מרגיש כלום לילדים שלי". אירנה סידרה לו את הצווארון של החולצה ושתקה. הוא כבר חיכה למעלית בחדר מדרגות כשהיא שוב פתחה לו את הדלת ואמרה לו "אתה לא אוהב את החיים שלך". אחר כך אשתו גילתה שהוא בוגד בה והוא עזב את הבית. אבא שלה זרק אותו מהעבודה. היה שומר משש עד שש בכניסה למפעל למזרונים באזור תעשיה של עכו. בלילות אירנה הייתה מלמדת אותו בלט קלאסי. ארבעים וחמש מטר מ"ר, קומה שנייה, כניסה שנייה, סלון סט ספה+שניים, דמוי עור עם תמונה ענקית, גובלן של אגם, שביל ועצי אורן. מצד אחד מסדרון, שירותים, אמבטיה וחדר שינה. מצד שני של הסלון מטבח ומרפסת שלוש על שתיים. הם העבירו את מכונת הכביסה לאמבטיה, הדביקו שטיח שש מטר על הרצפה, הצמידו מעקה מאלומיניום לקיר ושתלו שתי מראות ענקיות. אחת על הדלת של המטבח ואחת על הדלת של הארון קיר.

הסטודיו של אירנה ועופר היה מלא בריחות מהמטבח שלהם ושל השכנים שמתחתם ומעליהם ומהבלוק ממול. הוא היה צריך לשלם הרבה מזונות לילדים. אירנה היפה רזתה והייתה חוזרת מהקופה של הסופר פארם, מורידה את האיפור, בירה מילר (שלוש בעשר), סיגריה עד שש, ואחר כך עוד אחת כשעופר חוזר. הוא טיפל בה כשחלתה. היא הפסיקה לעבוד, לא יכלה לעמוד על יד הבר מול הראי במרפסת הקטנה ולהראות לו את התנועות. הוא מכניס אותה למיטה, היו שמים די.וי.די של בלט "בולשוי", היא הייתה נרדמת והוא מסתכל קצת ונרדם. אחר כך מישהו (נהג משאית של המפעל ששותה אצלו קפה בבוטקה פעם בשבוע) סיפר לו על רופא מומחה ברמת גן, ד"ר אביטל.

הוא נסע בטרמפים. עצרתי לו בצ'ק פוסט. סיפר לי שהיה מיואש. אמרתי לו "אתה מזניח את הילדים שלך. תהיה אבא טוב והיא תצא מזה". ד"ר אביטל לקח 200 שקל (בדרך כלל 150 דולר לביקור) ואמר שהוא מוציא אותה מזה. הוא חזר הביתה ואמר לה שהכל יהיה בסדר. אמרה לו, כשאבריא ניסע לאוקראינה לחרקוב לבית ספר לבלט איפה שלמדתי. "אני אבריא", היא אמרה, "נעבוד, נחסוך, ניסע לשם. אתה תרקוד ואני אסתכל. החיים הטובים", היא אמרה.

עופר היה מביא את הילדים פעם בשבוע. הם היו רואים טלוויזיה ואירנה הייתה מבריאה לאט לאט. במיטה, מאחורי הדלת של החדר שינה, הייתה קמה בעשר בלילה ומכסה את שלושתם. אחר כך מכבה את צביקה הדר וחוזרת לחדר. היא הבריאה, ד"ר אביטל לא הסכים לקחת כסף. הם נסעו אליו בטרמפים, קנו לו עציץ ענקי. עופר אמר לה "אני חייב לעשות משהו, אנחנו חייבים לעוף קצת". הם חיכו בחדר המתנה והסתכלו בטלוויזיה. יומיים לפני הצעדה לגוש קטיף. עופר ביקש ממנה להיכנס שנייה לבד לרופא. אחר כך היא נכנסה, דמעות וחיבוקים והם חזרו לכביש לעצור טרמפים. ד"ר אביטל הלווה לעופר 30,000 שקל. "אתה לא נורמלי" אירנה אמרה לו, "תחזיר את הכסף". משאית לבנה עצרה לידם, אירנה עלתה ראשונה והתיישבה ליד הנהג. עופר עלה וסגר את הדלת. בדרך הוא לחש לה "אני נוסע מחר ליומיים שלושה, תסמכי עלי". היא לא יכלה לעמוד בחיבוק, חייכה ונרדמה. הנהג העיר אותם בכניסה לחיפה. עופר השיג משאית קירור, 1500 ¤ ליום, הוא מילא אותה ארגזי שוקו וחלב ולחמניות ארוזות, שתייה קלה, ממתקים, חטיפים חיתולים ובקבוקים. הכל כשר למהדרין. בבוקר שלמחרת הוא כבר חיכה להם בכפר מימון, חשב יבואו 5000, כל אחד יקנה ב 20 ¤ ואני באוקראינה בחרקוב.

הייתה תהלוכת ענק, חום אימים, משפחות ובודדים, עשרת אלפים איש צמאים ורעבים, מחאה שקטה.
מצור על כפר מימון, אין יוצא ואין בא.
עופר נעל עצמו במשאית והתקשר לאירנה.
"את לא מאמינה" הוא אמר לה
"לא נשאר לי כלום,
הם קנו הכל".