נשארת עד הרגע האחרון

נו... התחלתם לארוז כבר? לאן אתם עוברים? אתם תרביצו לחיילים?
אלו שאלות בהן אני נתקלת כמעט מדי יום בחודשיים האחרונים, מצד כל מיני "נשמות טובות", שרוצות לוודא שישנו איזה שהוא חוט שמחבר אותי לקרקע המציאות.

קוראים לי טל. אני בת 23 שנים ואת כל שנותיי העברתי כאן, בגוש קטיף. מהרגע בו הגחתי לאוויר העולם, למדתי להכיר את המקום הזה, שהוא הדבר היחיד שאני יכולה לקרוא לו בית.
הוריי הגיעו לכאן צעירים ויפים, לפני 27 שנים. הם הכירו כאן, בדיונות החול הריקות, שאף אחד לא ישב בהן לפניהם, וכאן נישאו והקימו את ביתם.
גם אני הכרתי כאן את אסף שלי. הקמנו כאן את ביתנו, וכאן נולדו לי שני בניי, ראם ובארי.
סבי ראובן היה ממקימי חבל ארץ זה, וכיהן כראש המועצה הראשון של גוש קטיף, במשך 10 שנים. אפילו סבא רבא שלי, משה רוזנבלט ז"ל, עבר לכאן בערוב ימיו, וכאן גר עד שנפטר.
בגוש קטיף נמצאים אח של אמי, ושלושה אחים של אבי, שאחד מהם, קצין בקבע, שכל את אשתו בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום.

למה אני מספרת לכם את זה? אולי בשביל להסביר קצת, למי שלא כל כך מבין, שאני לא עוברת דירה. רוצים לגרש אותי מביתי, ומכל חיי. השאלה: "התחלת כבר לארוז?" לא ממש עוזרת לי להישאר שפויה, ובשביל להסביר מה אני מרגישה בימים האלו, ומה אני מתכננת לעשות אם וכאשר, צריך הרבה יותר ממאמר. אולי צריך בשביל זה תקופת חיים.

חיינו במקום הזה היו מורכבים בשנים האחרונות מעצב ומשמחה תמידיים. עצב, על התוקפנות הערבית שפרצה במלא עוצמתה לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ושעלתה לנו בדמים רבים, בבני משפחה ובחברים ושותפים לדרך, שנרצחו כאן. ושמחה, על כך שמאמצינו להמשיך ולהפריח את המקום הזה נשאו פרי. מ"אדמה מקוללת", כך על פי הערבים, הפך המקום הזה לגן פורח, למעצמה חקלאית בסדר גודל בין לאומי. התושבים שהגיעו לכאן כנערים ונערות צעירים, עם המון אהבה, אמונה, סבלנות וחריצות, החלו לראות בנים ונכדים ממלאים את השבילים והבתים.

לא, לא התחלתי לארוז. מה בדיוק אני אמורה לארוז? את כל זיכרונות הילדות? את העצים בגן המשחקים שאני עוד זוכרת כששתלו אותם וכולנו חיכינו שיגדלו ונוכל לטפס עליהם? היום העצים האלו נושאים בקלות את אחי בן השמונה ואת חמשת חבריו הטובים.

אני יודעת שזה לא כל כך מודרני היום, אבל יש לי אמונה גדולה. אני מאמינה בכל מאודי שהדבר הנורא הזה, שקוראים לו התנתקות, ושמדינת ישראל שועטת אליו בטירוף חושים עיוור, יכול עדיין להתבטל. אני מאמינה, ולא רק בגלל שאני דתייה. אני חושבת שכל אדם שחי כאן היום בגוש קטיף, חילוני כדתי, הוא אדם מלא אמונה. בשביל לזרוע בחולות, חייבים אמונה.

והאמונה הזו, נותנת לנו הרבה כוח והמון שפיות. האמונה הזו, זה גם מה שיחזיק אותנו אם חס וחלילה ההתנתקות תהיה. חלק מן האמונה הזו היא הידיעה שהמסלול של העם הזה עדיין לא מסתיים עד שהוא לא ממלא את ייעודו, ושגם אם יש סטיות ונפילות בדרך, וניסיונות להתכחש לייחודיות ולמטרות שלנו כעם, בסוף הדברים יתיישרו.

אני גם לא ארביץ לחיילים. אני חושבת שהצלקות שהם ייקחו מכאן יהיו הרבה יותר עמוקות, והן לא יעברו אחרי שבוע. אני לא אומרת שאף אחד פה לא ירים יד. השוטרים למשל, יפליאו את מכותיהם בכל מי שייראה להם טיפה מעצבן. את זה כבר למדנו על בשרנו במחסומים שהפכו כבר לשגרת יומנו, ובניסיונות שלנו למחות נגד תכנית ההתנתקות.

על זה שאף אחד לא ינסה להחזיר להם- אני לא מתחייבת. ואני לא אשפוט אף חקלאי שגוזלים את ביתו ולפחות ארבעים אחוז מרכושו, אם הוא יצא מדעתו. הכתובת לטענות בנידון הינה משרד ראש הממשלה.

מה אני אעשה אם תגיע הדקה הנוראה הזו, ואשמע דפיקות בדלת- שלום גברת, את צריכה ללכת? אני לא כל כך יודעת.
מצד אחד, ברור לי שהיינו צריכים להיאבק כאן עד הסוף.
להיאבק נגד האיוולת והשחיתות הזו, שגרמה למישהו אחד לשבש לנו את החיים.

להיאבק נגד המיתממים והצבועים, שמנסים להסביר לנו שהדבר הזה הוא לא קל, אבל חיוני, ושזה חלק לגיטימי של המשחק הדמוקרטי. להיאבק נגד אלה שמשדרים בתקשורת רק מה שהם רוצים, ושלא מאפשרים לקולות האמיתיים לצאת מכאן, בשביל להרוויח עוד קצת רייטינג, להריח עוד קצת דם. אין לי ספק, שאם זו לא הייתה מדינת היהודים, זו שמתכוונת לבצע את המעשה הנפשע הזה, היינו נלחמים בכל הכוח.

אבל מה אני אעשה כשחייל צעיר ששטפו לו את השכל על זה שחייבים למלא את הפקודה הזו, ושאמרו לו שהמתנחלים הולכים לקרוא לו "נאצי" ו "יודנראט" יעמוד לי בדלת עם דמעות בעיניים כי פתאום הוא יראה בחורה צעירה עם שני ילדים קטנים, והצעקה שלה תהיה הצעקה הכי שקטה שהוא שמע בחיים שלו, אבל הכי חודרת? מה אני אעשה???

אני אשאר פה עד הרגע האחרון.
אין לי שום טענה או טרוניה נגד אף אדם שיעזוב לפני. כל מי שנשאר פה עד עכשיו, תחת לחצים אדירים של הממשלה ומסע דה לגיטימציה תקשורתי, הוא גיבור בעיניי.
אבל אני אשאר כאן עד הרגע האחרון. וכשידפקו בדלת, נתאסף, כל המשפחה, ונעשה קריעה. נקרא פרק תהילים ונצא בראש מורם.
ומי שחושב שהוא מוחק את הציונות הדתית, טועה בגדול.
אם נגורש מכאן, רק תתחדד אצלנו ההכרה בכך שעם ישראל ראוי להנהגה טובה יותר. ערכית יותר. מוסרית יותר. ונאסוף את כל כוחותינו, בשביל להפוך את המדינה הזו למשהו טוב יותר.