בחרנו בשכל ולא ברגש

ככל שנוקפות השעות, מתקצרים הימים ואנו קרבים לשעת האפס, בה נאלץ לעזוב את ביתנו, את נוינו, ולהשליך מאחורי גבינו את מפעל חיינו.

עד לפני זמן לא רב הדחקנו את המחשבות שהגרוע מכל אמנם יקרה ונאלץ לעזוב, מקום יפה ונעים כמו גוש קטיף. קיווינו כי בדרך כלשהיא יתרחס "נס", הכל יתהפך והגזירה תבוטל.

הגדרתי את המצב, מהרגע שנתבשרנו והגזירה הקשה נחתה עלינו, כמאבק שבין "השכל" ל"רגש". הרגש ממאן להסכים, ממאן לקבל ולא מאמין. השכל לעומתו אומר: אולי בכל זאת זה צעד נכון? אולי אין ברירה וזמן רב מדי קופאים במקום וצריך לנסות משהו? אולי הזמן אינו פועל לטובתנו? אולי ראש הממשלה מסתיר בכובעו שפן, שאינו יכול לתת לו פומבי – ולאחר מעשה יתברר כי היה זה צעד נכון, וששכר גדול יצא ממנו למדינת ישראל?

אני משמש כמזכיר בישובים בגוש קטיף מזה כ-6 שנים. בשנתיים האחרונות ביישובים רפיח ים ופאת שדה. שני יישובים לא דתיים היחידים ברצועה. כמעורב בין הבריות אני עוקב אחר מעשיהם, מחשבותיהם ופעולותיהם של התושבים. למדתי כי גם אצלם גבר בשלב הזה השכל על הרגש.

למרות היותם אנשים מצליחים מבחינה כלכלית, ועל אף שיצרו חברה בריאה המבוססת על שיתוף, ובנו בתי מידות נוחים ויפים, ובנו את מפעל חייהם במקום, הם בחרו ללכת אחר ההיגיון. אף שהם רואים איך מפעל חייהם קורס אל מול עיניהם ועתידם לוט בערפל.

בכאב עצום ובצער החלו תושבי היישובים ליצור מגעים עם השלטונות. בהשלמה, שההיגיון אומר שאם נגזר שכך יהיה והחוק חוקק, מוטב שנשלוט בעניינים – ולא ניגרר ונצא מפסידים. הם הצהירו שיכבדו את החוק ויתפנו מרצון, ויכבדו את ההחלטה הכביכול דמוקרטית.

הפוליטיקה. ידוע שהיא אינטרסנטית ואינה מבוססת על אמת, אמונה ויושר. אי אמירת אמת וצביעות הם החומרים המניעים של הפוליטיקאים. אני והתושבים ברפיח ים ובפאת שדה הולכים הפעם אחר "השכל" בלב קרוע. אנחנו מקווים כי בחרנו בדרך הנכונה, ואז נאמר שהקורבן הנורא שהקרבנו יהיה לרצון.

אך אם המציאות תטפח על פנינו והממשלה שלנו טעתה והטעתה, כי אז ירשם הדבר לדראון עולם בתולדות ימי עם ישראל בעת החדשה. האירוע הזה הוא החשוב ביותר שקרה למדינת ישראל מאז תקומתה, וישפיע על עתידנו באופן משמעותי מאוד. אנחנו מתפללים ומקווים שנתאושש מהטראומה הקשה ונתעורר לעתיד טוב, ונוכל להתנחם שבחרנו בדרך הנכונה כששמענו להגיון והעדפנו אותו על הרגש.