זולפא אלחוסייני, עזה

עברו שבועיים שלא כתבתי את הבלוג, בגלל שנסעתי עם ארבעת הילדים לביקור אצל סבתא בירדן. כולנו נהנינו מהנסיעה ומהפגישה עם הקרובים, וחזרנו לאותה מציאות בעזה שלא השתנתה כלל.

בתקשורת המקומית בעזה עוקבים בדריכות אחר פעולתו של הנשיא מחמוד עבאס, שנמצא בעזה וימשיך לשהות בה עם ביצוע ההתנתקות יחד עם כל שרי הממשלה, שנמצאים בעזה במצב של "כינוס ממושך" עד לסיום ההתנתקות.

אנחנו יכולים לראות ברחובות העיר התייצבות מוגברת של אנשי משטרה ובטחון, כנראה שזה חלק מהוראות משרד הפנים והביטחון הלאומי להיערכות כוחות הביטחון ומנגנוני הביטחון השונים ברצועה, לקראת ההתנתקות ולקראת כל פעולה לא צפויה.

בתקופה הזו נפוצות בעיר שמועות מכל הסוגים, שמוצאות להן אוזן קשבת בהעדר דחיה מצד רשמי כל שהוא. שמענו שבמקום ההתנחלויות שיפונו ברצועה, איחוד הנסיכויות הערביות תרמה כסף על מנת לבנות עיר שלמה לאוכלוסיה הפלסטינית במקום ההתנחלויות. כמובן מדובר ב-75% מהקרקע שהיא בבעלות הרשות הפלסטינית ורק 5% מהקרקע היא בבעלות פרטית של משפחות פלסטיניות שמתגוררות בסביבת ההתנחלויות באזור גוש קטיף.

שמועה אחרת אומרת שבתי המתנחלים ישארו כנראה ויהפכו לכפר נופש פלסטיני. מצד שני מדברים על כך שהפלגים הפלסטינים כולם יחד מתכוננים לטקס חגיגי עם צאת הכיבוש מעזה, שכל האוכלוסיה הפלסטינית תשתתף בו.

מה שכן הרשות הודיעה על "אחדות הדגל", כלומר רק דגל פלסטין מונף למרום מבלי שיצוצו דגלי הפלגים השונים לצידו. ואכן בימים אלא מורידים בעזה את כל דגלי הפלגים מהרחובות, מהסימטאות וגם מהחנויות, ומעלים במקומם את דגל פלסטין בלבד.

היחסים הפלסטינים-פלסטינים טובים מאוד בימים האלה, ומעידים על הבנה משותפת בין הפלגים השונים בין עצמם ובינם לבין הרשות גם. ביום שישי נראו בכירי הפלגים עם הנשיא אבו מאזן ובכירי הרשות בטקס פרטי, כשהם סועדים יחד בעזה.

שבועיים וחצי להתנתקות ועדיין אין תוכנית או לוח זמנים מוסכם או מתואם עם הפלסטינים. הדרג הבכיר הפלסטיני מחכה לאינפורמציה מהצד הישראלי, בהתאם למה שדרשה שרת החוץ האמריקאית, קונדוליסה רייס, בעת ביקורה האחרון באזור. הצד הפלסטיני דרש בהתערבות אמריקנית לקראת ההתנתקות שבע עשרה ימים לפני.

ואם תשאלו את דעת האיש ברחוב העזתי, הוא כלל איננו מודאג ממה שקורה, אפילו אם התאריך 15/8 קרוב מאוד, אבל בתאריכים האזרח הפשוט איננו מאמין. הצעדים המיושמים בשטח אינם מאותתים שההתנתקות קרובה. המחסומים קשים יותר למעבר בין ערי הרצועה. נסיעת האזרחים ממעבר רפיח מוגבלת לאזרחים מעל גיל 35, ולא נראים הקלות בשטח, אין מעבר של אזרחים בין הרצועה והגדה, והפועלים הפלסטינים לא יוצאים לעבוד בגלל הסגר.

בגלל כל אלה האזרח הפשוט מנמיך ציפיות ולא נותן לתוכניות שעדיין לא מיושמות להשלות אותו או לעקב את אורח חייו הפשוט.

עונת הקיץ בעזה היא עונה החתונות. מדי יום שישי, היום המסורתי לקיום החתונות, אפשר לראות משפחות רבות השמחות בשמחת יקיריהן. הכלות הן צעירות – נהגו לחתן בנות מיד עם סיום התיכון, כלומר כשהן בנות 18. נשים בנות 20 ומעלה שאינן נשואות הן מחזה יוצא דופן. החתנים הם בדרך כלל בראשית שנות ה-20 שלהם, מקסימום 25.

ביום החתונה החתן והכלה יוצאים מהמספרה ברכב מקושט, כשמאחוריהם נוסעים בשיירה קרובי המשפחה, וצופרים. השיירה עוברת ברחובות עזה, כשהנקודה הכי חשובה היא חוף הים, שם מצטלמים.

טכס החתונה בעזה הוא פשוט למדי. הוא יכול להתקיים ברחוב מול ביתו של החתן, שם מציבים במה מקושטת. לפעמים יש להקה, ולפעמים מסתפקים בדי.ג'יי. המוזמנים יושבים על כיסאות מול הבמה ומגישים להם שתיה קרה ועוגות, וזה כל הכיבוד. בסביבות אחת עשרה המוזמנים כבר מתפזרים. בכל הזמן הזה הכלה תהיה בביתו של החתן, עם הנשים סביבה, וגם הן רוקדות, שמחות ושרות.

יש הבוחרים לערוך את הטכס באחד מאולמי השמחה בעזה, שלמרות שהם רבים, כמעט כולם תפוסים כל הקיץ בימי שישי ושני – ימי החתונות המסורתיים. גם באולם הטכס צנוע ופשוט, אבל כאן תמצאו את החתן והכלה יושבים יחד על במה במרכז האולם , סביבם המוזמנים שרוקדים, וכל השאר יושבים ליד שולחנות ומתכבדים בעוגות ושתיה.

הדבר המיוחד בחתונות בעזה הוא ה"פדעוס", להקה של כמה גברים עם תופים וכלי נשיפה, המתייצבים בפתח באולם בשתי שורות, והחתן והכלה עוברים ביניהם כשהם מנגנים שירי חתונה ידועים. המנהג הזה הגיע מטכסי החתונה במצריים. הפדעוס ממשיכים עד שהחתן והכלה מתיישבים, ואז עוברים למוזיקה מודרנית יותר של די.ג'יי.

אמנם באולם החתן והכלה יושבים יחד על הבמה, אבל גם שם החתונה אינה מעורבת. החתן נשאר לזמן מה עם הכלה וכולם נכנסים לברך את הזוג הצעיר, אבל לאחר מכן הגברים יוצאים מהאולם ויושבים בגינה סמוכה. לעיתים רחוקות חתונה בעזה תהיה מעורבת לאורך כל הטכס.

וישנן כמובן החתונות הדתיות, שהן הפשוטות ביותר. הן נערכות בבית: הנשים נאספות בצד אחד, הגברים בצד אחר, במשך שעה שרים שירי דת וזהו. חתונות כאלה היו נפוצות בשנות האינתיפאדה הראשונות. בראשונה, בגלל העצר שהיה מוטל תמיד על העיר והקושי לערוך טכס רועש וגועש עד לשעות הקטנות. באינתיפאדה הנוכחית יש הרבה מקרים של חתונות בהם בני הזוג מגיעים מערים שונות ברצועה, והמשפחות מקפידות שהטכס לא ייקח הרבה זמן כדי שקרובי המשפחה יוכלו לחזור לבתיהם דרך כל המחסומים כמה שיותר מהר. בארבע השנים האחרונות אנשים גם נמנעו מחתונות רועשות ברחוב או באולם, בגלל המצב הקשה בעיר: כמעט בכל בית או שכונה היה שאהיד שנפל בעימותים עם הצבא הישראלי, כך שאפילו אם לא מכירים אותו באופן אישי, מתחשבים בבני משפחתו ועורכים טכסים צנועים.

בשונה מישראל, גם המתנות הניתנות בעזה הן צנועות מאוד. אם מוזמנים רק לחתונה, לא צריך בכלל להביא מתנה. אם מכירים היטב את החתן והכלה ומוזמנים לביתם החדש, נהגו להביא מתנה קטנה לבית, אגרטל או קערה, ובכל מקרה לא מביאים כסף.