בשטח כפרי ונידח בדרום דקוטה עשויה לקום בשנים הקרובות עיר המיועדת לחירשים ולכבדי שמיעה המעוניינים לחיות יחד. היוזם, מרווין מילר, חירש בעצמו, מקווה כי העיר תמשוך מאות אנשים מארה"ב ומרחבי העולם. החירשים יחיו בעיר עם בני משפחותיהם, ויחנכו בה את ילדיהם. המורים, השוטרים, הפוליטיקאים והמוכרים בשוק ידברו בשפה משותפת - שפת הסימנים.
מילר אמר לסוכנות AP, כי אנשים חירשים כמוהו מרגישים לעיתים קרובות מבודדים מעולמם של האנשים השומעים, שמחזיקים במוקדי הכוח. באמצעות הקמת העיר, הוא טוען, ישיגו החירשים אחדות וכוח פוליטי שחסר להם כעת. "זה יאפשר לנו להחליט בעצמנו על מה שקורה לנו", הוא אומר. "היום אנחנו לא יכולים לעשות זאת. כל המטרה היא ליצור את חופש הבחירה, שחסר לנו כיום".
מילר מציע לקרוא לעיר החדשה "לוראן", על שמו של לוראן קלר, מחנך צרפתי שהיה ממקימי בית הספר הראשון לחירשים בארה"ב. לדברי מילר, כ-125 משפחות מניו יורק ועד קליפורניה, ומשפחות נוספות מחוץ לארה"ב, חתמו על רצונם להתיישב בעיר. מרבית המשפחות הן של חירשים, או קרוביהם של חירשים, אולם לדבריו, כל מי שמעוניין להתיישב בעיר החדשה, מוזמן.
יוזמתו של מילר היא עדיין בגדר תוכנית, אולם ביום שלישי הקרוב יצביעו הפוליטיקאים המקומיים על הצעה לשינוי חלוקת האזורים, שעשויה לסלול את הדרך להגשמת החלום. אולם גם אם תאושר הקמת העיר, יישום התוכנית ידרוש השקעה של מיליוני דולרים ויארך שנים רבות. בנוסף, כמה אלפי חלוצים יצטרכו לעזוב את בתיהם ולעבור להתגורר באזור כפרי, ונידח למדי.
"כשגדלתי, מעולם לא ראיתי ראש עיר חירש"
ואולם מילר נשאר אופטימי. לפני ארבע שנים החלו הוא וחותנתו לבדוק מיקומים שונים להקמת העיר. בשנת 2003 הם הקימו את "חברת לוראן", והחלו לנסות לשכנע פוליטיקאים מקומיים לתמוך בתוכנית. מילר הצליח לשכנע מקומיים רבים, ביניהם אנשי חינוך ואנשי עסקים, שמקווים שהיוזמה תביא תושבים חדשים, תעסוקה וכסף, לאזור שסובל מעזיבת צעירים וסגירת משקים חקלאיים.
שני המייסדים בחרו במחוז מק'קוק, אשר בדומה למחוזות רבים בדרום דקוטה, כולל שטחים פנויים רבים, מתגוררים בו מעט תושבים כ-5,864 בני אדם, והרבה פרות וחזירים. בנוסף, האזור קרוב לעיר גדולה ויש בו כביש מהיר מרכזי.
"אני לא רואה אף אחד אחר שמגיע לסף הדלת שלנו ומציע להביא למחוז שלנו 2,000 תושבים חדשים", אומרת פטי מיורד, שהחווה המשפחתית שלה נמצאת בסמוך למיקום העיר החדשה, ושהפכה לתומכת נלהבת בהקמתה. תושבים אחרים המתנגדים לתוכנית, חוששים כי העיר תפגע בהתרחבות חוותיהם, תביא לאזור תנועה רבה, ותשנה את האופי החקלאי של האזור.
על פי התוכנית, העיר תוקם על פי צרכיהם של החירשים. יהיו בה שטחים פתוחים רבים כדי שאנשים יוכלו לראות זה את זה מדברים בשפת הסימנים וברכבי החירום יהיו יותר אורות מנצנצים. עם זאת טוען מילר, חשיבותה של העיר תהיה בהיותה מודל לחיקוי. "כשגדלתי, מעולם לא ראיתי ראש עיר חירש, או עובד אשפה חירש", הוא אומר. "ידעתי שאני שונה. ידעתי שהמסר שהחברה שולחת לי הוא: 'אתה לא שייך לכאן'".
אם לוראן תוקם, היא תהיה קהילה יחידה מסוגה בארה"ב, אולם לא מדובר ביוזמה ראשונה בתחום. כבר במאה ה-19 נשמעו רעיונות של חירשים להקים לעצמם מדינה. חירשים רבים חיו בארה"ב בקהילות משלהם, הידועה שבהן התקיימה במשך כ-250 שנה, עד תחילת המאה ה-20, במסצ'וסטס. תושבי הקהילה החירשים ושכניהם השומעים השתמשו בשפת הסימנים בחיי היום יום. קהילות נוספות קיימות עד היום, במדינות נוספות בעולם.