ואף מילה על מייקל ג'ורדן

גבול

אחרי פלייאוף מטורף, בו נדמה היה שהכל, אבל הכל אפשרי, באה סדרת הגמר והזכירה לנו שגם בלי גדר אלקטרונית, לכל דבר, כמעט, יש גבול. יש גבול כמה קרוב לשלמות יכולה קבוצת כדורסל להגיע, בטח אחרי חודשים ארוכים של היאבקות בבוץ. יש גבול כמה רחוק יכולה ללכת קבוצה פצועה, כואבת ונטולת עודפים של כשרון. יש גבול לכמה יציבות, ברק ושליטה יכול להגיע ילד בן 22 (וחצי). יש גבול לכמה מכות יכול איש קטן עם לב גדול לחטוף, מבלי שהגוף שלו יתעייף והאנרגיות שלו ייגמרו. יש גבול לכמות הניצחונות שישיג מאמן בלי לקחת מדי פעם פסקי זמן, גם ברגעי האמת. אין גבול למה שמנוע דיזל חזק במיוחד יכול לעשות עם כדור בתוך הצבע, או לשמחה (האמיתית) שריגר אחד יכול לחוות משמיעת אותה בדיחה בפעם ה-123.


שאלות ותשובות

לכל מי שאחרי העונה הרגילה עוד נשאר עם שאלות, באו סדרת הגמר והפלייאוף בכלל והגישו לו את התשובה על שרשרת של זהב. אז שאקיל הוא השחקן הכי דומיננטי בליגה וקובי הוא כנראה הפוטנציאל הכי גדול להשתוות, שלא לומר להאפיל על ההוא שאת שמו הס מלהזכיר, אבל אחרי שנתיים של אובדן זהות, אייברסון, יותר מכל אחד אחר הוא הסמל של ה-NBA החדש ואולי של אמריקה המתחדשת. זהו NBA שלא מסתתר מאחורי מסיכה לבנה של אנשים רהוטים, ואמריקה שמאמצת לליבה את תרבות הגטו השחורה ושמה אותה בחזית. אייברסון, כשרון ספורטיבי חסר תקדים וסמוראי בנשמה, הביא לליגה הזאת, שקצת התעייפה בשנים האחרונות, את המתנות הכי גדולות שסטרן ושות' היו יכולים לבקש – שינוי, תעוזה ואמונה. והשילוש הקדוש הזה, יודע כל איש שיווק מתחיל בארה"ב, אולי לא תמיד הכי זוהר, אבל דבר אחד הוא עושה תמיד – מוכר.


תן לשים ת'ראש על דיונה

1. עם פתיחת סדרת הגמר ובמיוחד לאחר שהסיקסרס הפסידו את המשחק השני ואת האפשרות לזעזע באמת את הלייקרס, הזכירו לא מעט פרשנים את המשחק האחרון של פילי בעונה הרגילה. אז נתן לארי בראון לאייברסון (ולמוטומבו) לנוח. הסיקסרס הפסידו בבית לבולס (67:15, הכי גרועים בליגה) ובכך את הביתיות בסדרת הגמר מול הלייקרס. מה שרבים שכחו הוא שאייברסון היה פצוע במרפק ושבזכות זה שלא שיחק את שני משחקי הליגה האחרונים, זכה למנוחה של שישה ימים לפני תחילת הפלייאוף. בששת הימים הללו ברא לעצמו בראון את אלופת המזרח.

2. ב-1989 הגיעו הלייקרס לגמר ה-NBA עם מאזן פלייאוף של 0:11, היה להם את המאזן הכי טוב בעונה הרגילה ואתו את יתרון הביתיות עד הסוף, הילה של אלופי השנתיים הקודמות ואת השחקן הכי טוב אז בסביבה – מג'יק ג'ונסון. היה להם גם מאמן שהיה סמכות על ואיש לא התווכח אתו, כשהחליט להעביר את הציפייה לאלופת המזרח במחנה אימונים אינטנסיבי כמו שרק פאט ריילי יודע. התוצאה – ביירסון סקוט נפצע עוד לפני הגמר ולא שיחק אפילו דקה, מג'יק החזיק מעמד שלושה רבעים וקצת והפיסטונס, עם הגרסה המוקדמת של אייברסון – אייזיאה, לקחו אליפות בסוויפ. פיל ג'קסון יודע קצת היסטוריה ובעשרת ימי המנוחה מאז גמר המערב, נתן לחבר'ה שלו בעיקר להירגע. אז הוא אמנם הפסיד את המשחק הראשון וכמעט את השני, אבל עכשיו בלוס אנג'לס אפשר לדבר ברצינות על שושלת.

שושלת

אם תשאלו את שאקיל, הוא ידבר על כניסה לספרי ההיסטוריה, אבל לא יסביר לאיזה עמוד. אם תשאלו את קובי, הוא ימתח על פניו חיוך בוטח ויגיד שלכל דבר יש זמן, אבל לא ימסור תאריך. ואם תשאלו את מאסטר הזן, הוא יחבק בחום את בת הבוס, יסביר שלכל תהליך יש דרך היווצרות משלו, אבל לא יציע מפה. אף אחד מהלייקרים שאמורים לעשות את העבודה, לא יגיד זאת בבירור, אבל מדובר בחבורה בשליחות, על קבוצה שלקחה על עצמה משימה ארוכת טווח, בה התריפיט (אליפות שלישית ברציפות), יהיה רק ציון דרך. בראיינט (22) ופוקס (31) חתומים עד 2005, שאק (29) ופישר (26) עד 2006. הוראס גראנט שחקן חופשי בסוף העונה ולאחר שהוא והמשקפיים (אחרי ניתוח שביצע לפני שנתיים הוא מרכיב אותם רק כדי לא לשבור הרגל ישן) יעזבו, מתפנים תחת תקרת השכר של הלייקרס ארבעה וחצי מיליון דולר. מועמדים אפשריים לעמדת הפאואר פורוורד הם: אנטוניו דייויס, כריסטיאן לייטנר, ג'ון אמאצ'י, ג'ו סמית ויש מי שיוסיפו גם את כריס וובר. אף אחד מהם עוד לא לקח אליפות, כמעט כל אחד מהם ובמיוחד דייויס, יהפוך את ה-0:15 למשימה אפשרית.


סופר חברים / Super Friends

כך קוראים לעצמם כוכבי המשנה של השאקובי שואו. רוברט הורי, דרק פישר, ריק פוקס, בראיין שואו וטיירון לו הוכיחו שעם החברים הנכונים – למי אכפת מכמה אויבים.