קוויר בעיר פיתוח

"אני מניח שהשכנים יודעים שאנחנו לא איזה זוג סטודנטים שגרים יחד כדי לחסוך כסף. אנחנו עוברים לידם ביחד, הם מזמינים אותנו לקפה, אני מניח שהם גם מצביעים אחרינו באצבע", אומר מיקי. כבר שלוש שנים שגיא ומיקי גרים ביחד, לא בתל אביב, בבלוק בקרית שמונה. מהדירה הקטנה הזו הם מקימים עכשיו את סניף הגליל העליון של אגודת ההומואים והלסביות.

מיקי הגיע ראשון. הוא גדל במושב ליד קרית שמונה ואחרי הצבא, כמקובל, עבר לת"א, "בשלב הזה כבר ידעתי שאני הומו, אבל גם ידעתי כבר שאני בסדר ושאלוהים לא שונא אותי". הוא התגלגל עד סן פרנסיסקו ולפני שבע שנים, בגיל 37, חזר מסיבות שונות לגליל העליון. המשפחה שלו יודעת ותומכת, אבל המעבר מסן פרנסיסקו לקרית שמונה היה, איך לומר, קצת חד. "חמש שנים טיפסתי על הקירות. עם החברים הסטרייטים שאיתם גדלתי לא היו לי נושאים לשיחה. לא היה שום קשר בין ההומואים בצפון. זה לא כמו ת"א, אין מועדון או גן ציבורי. בשלב מסויים הייתי כל כך נואש שפשוט פירסמתי מודעה שכל ערב בתשע אני מחכה בגן ציבורי בקרית שמונה. שלושה חודשים הגעתי לשם כל ערב, רק אני וכמה זקנים שטיילו עם הכלב. הייתי בטוח שאני הגבר היחיד בצפון שאוהב גברים".

אחרי חמש שנים של בדידות הוא נכנס לצ'ט באינטרנט כדי למצוא שם את גיא, גם כן מקרית שמונה ("אבל מהצד השני של העיר"). הסיפור של גיא קצת יותר מסובך. אחרי עשרים שנה של חיי משפחה סטרייטיים וילדים הוא לא הצליח יותר להתעלם ממה שהוא רוצה, עזב את הבית והתגרש. כעבור חצי שנה פגש את מיקי ועבר לחיות איתו, כמה רחובות מאשתו לשעבר והילדים, איתם הוא שומר על קשר מסובך, אבל חם.

המשפחות הן אחת הסיבות העיקריות שמשאירות אותם בקרית שמונה. שני גברים שמצאו אהבה קצת מאוחרת בעיר קטנה. אחרי שלוש שנים די לבד הם התחילו לפני חודשיים, עם עוד 2-3 חברים, לארגן את הקהילה בגליל העליון. "עד שהתחלנו, זה היה לחפש מחט בערימת שחת. אנשים מתחבאים כאן בהיסטריה. קרית שמונה היא ברובה עיר מסורתית, עם אוריינטציה דתית חזקה ונוכחות בולטת של הדתיים בעיריה. שלא לדבר על צפת שהיא עיר חרדית", אומר גיא. "במשך כל השנים הומואים ותל אביב היו דבר אחד, אבל זו לא המציאות, הומואים יש בכל מקום", אומר מיקי. לפי הסטטיסטיקה המקובלת, אם יש בגליל העליון 80 אלף איש, לפחות 8,000 אמורים להיות חד מיניים. "עזוב 8,000, תן לי 4,000, תן לי כמה מאות", אומר גיא. "אבל זו לא הסצינה התל אביבית, אלו אנשים אחרים. אנשי התישבות, קיבוצים ומושבים. כולם מכירים את כולם, כולם גדלו עם כולם". וכולם, לפחות עד עכשיו, הסתתרו מכולם.

"אמרנו לעצמנו, נפרסם הודעה בפורום באינטרנט על התארגנות הומואית בגליל העליון, נראה מה יקרה", אומר מיקי. את מה שהתרחש אחר כך הם לא צפו - תוך שבועיים הגיעו מאה תגובות. "אנשים כתבו לנו כל הכבוד, כתבו שהם עזבו את האזור כי לא היה מה לעשות בו, בקשו פרטים. ההודעות היו מכל הסוגים – מבוגרים, נשואים, סטוצים", מספר מיקי. למפגש הראשון שעשו, בדירה שלהם, הגיעו 25 אנשים, שהרגישו פתאום פחות בודדים. הטלפון שלהם כל הזמן מצלצל, מתל אביבים שמחפשים אקשן בצפון ועד בן 17 מקיבוץ בצפון שרוצה להצטרף.

חוץ מהקהילה הווירטואלית, הם מנסים לקדם גם את חיי הקהילה האמיתיים. הם פנו לחנויות ספרים ועיתונים וביקשו להפיץ את הזמן הוורוד. התגובות היו חיוביות ברובן. יש כבר פאב אחד, וילה רוזה בראש פינה, שהסכים להגדיר את עצמו כגיי פרנדלי. בקרוב ייפתח קברט דומה בקרית שמונה. גם על חנות הסקס המקומית עברו כמה שינויים. "המוכר אמר לי, 'אבל אין הומואים בקרית שמונה', עכשיו הוא בונה פינה מיוחדת", אומר מיקי.

הפעילות הזו מחייבת אותם לחשיפה שלא היתה להם עד כה. "אנחנו רוצים לא רק להראות לקהילה שאפשר להיפגש ולחיות באופן חופשי, למרות שלא כולם צריכים לצאת מהארון, אלא גם להביא למודעות של החברה הכללית שיש כאן הומואים ולסביות, ואלו אנשים מתוך הקהילה הכללית, שתורמים ועובדים, ואין לנו קרניים", אומר מיקי. לקראת השנה הבאה הם מקווים להעביר סדנאות בבתי הספר התיכוניים, ששם המצב, לדבריהם "קטסטרופלי". הרבה ילדים פונים אליהם, רק הנהלות בתי הספר ממשיכות להאמין שאין אצלם הומואים ולסביות.

אז איך זה יהיה בעוד כמה שנים? מיקי רואה חיי קהילה פורחים, קבוצות נוער, אולי אפילו ראש העיר, שבינתיים, לפחות באופן רשמי, לא מודע לקהילה החדשה שיש לו בעיר, יגזור איזה סרט למרכז משלהם. נראה שכמו בכדור סל, גם בנושא ההומו-לסבי הגליל העליון מתכוון להיות אלטרנטיבה מנטאלית למרכז. "ברור שבתל אביב יותר קל להיות הומו, תמיד יהיה, אבל הומו תל אביבי זה בדיוק הסטריאוטיפ שאני לא אוהב", אומר גיא. "אני לא מתכוון להקים כאן שום סצינה". בשביל המסיבות של שירזי הם ימשיכו לנסוע לתל אביב פעם בכמה שבועות, אבל אם זה יתפוס, מיקי מעיז לדמיין אפילו מועדונים, או לפחות ערבי גייז בפאבים של הקיבוצים. גיא, כרגיל, יותר סקפטי. "לא יהיה כאן מצעד גאווה בעוד ארבע שנים, אולי גם לא בעוד ארבעים שנה". אבל הם יהיו שם, בדירה החדשה מול הנוף. הם לא עוברים לתל אביב.