שלומית ברגר, גני טל

שלושה שבועות לתאריך שנקבע כיישום ההתנתקות, ואני עדיין אופטימית ומאמינה שהכל יכול להתהפך לטובה. מקורה של האופטימיות היא קודם כל האמונה בריבונו של עולם, שבסופו של דבר מכתיב את העניינים ואני מצפה לישועתו. ואם להיות "ריאלית", אני אופטימית.

אני אופטימית בגלל שהממשלה והמנהלת מלחיצים אותנו וזורקים כל יום לתקשורת נתונים על עזיבה ופניות חדשות למנהלת. ואני יודעת שהלחץ נובע מכך שאין עזיבה מהגוש, פרט למקרים בודדים, ויתרה מזו - למנהלת אין פתרונות לאכלוס תושבי הגוש.

אתמול למשל קיבלתי מבול של טלפונים מחברים ששמעו כי מושב גני טל סגר על מעבר ליד בנימין. האמת היא שאכן ישנם מספר אנשים שחוששים מהעתיד וחיפשו מקומות ביד בנימין, אולם גני טל מעולם לא החליט, כמושב, ללכת לשם. מעולם לא הצבענו על כך באסיפת חברים, ומעולם לא נתנו ידינו לדבר. מספר אנשים החתימו את התושבים ללכת לגור יחד בקרוואנים זמניים, ולצערי, הרבה אנשים חתמו - אני לא!

בפועל, אין קראוונים ואין כלום. יש בית הארחה בחפץ חיים, שגם בו יש רק 50 יחידות, וגם שם לא בטוח כלום. השאר יצטרכו ללכת לפנימייה, עם שירותים משותפים. גם למנהלת אין פתרונות לישובים, והיא מנסה לדרבן את האנשים לדאוג לעצמם כדי שהממשלה תוכל לבצע את תוכנית ההתנתקות. לי אין כוונה להקל על המנהלת ובטח לא לעשות את עבודתה. שימצאו את הפתרונות בעצמם.

אתמול בערב יזמה אחת מחברות המושב פגישת חיזוק לאנשי המושב. זאת, לאור העובדה שמצאנו את עצמנו מתוסכלים ממה שקורה, ומרגישים מרומים על מהלכים שנעשו באופן ערמומי תוך כדי שימוש בשמנו כחברי גני טל בלא שנתנו את הסכמתנו לכך.

אני אופטימית, כי פתאום גיליתי שאני לא לבד. מצאתי עוד לפחות שלושים משפחות ששותפות לתחושותי ואני בטוחה שיש עוד הרבה. אין לי שום דבר בלבי על אף אחד מהמושב, ההפך הוא הנכון. אני רוצה להיות עם כולם בשעה קשה וגדולה זו, אך לא מוכנה לוותר ולהרים ידיים. אני סומכת על עו"ד יצחק מירון וחבריו מפורום המשפטנים למען ארץ ישראל, שיעשו הכל כדי לדאוג לי, כפי שהוכיחו עד עכשיו. הם ידאגו ל"ביטוח חיים" אם נצטרך. אנחנו נדאג לשמור על הערכים עליהם גדלנו ועליהם אנו מגדלים את ילדנו, ועל כבודנו שלא יירמס.

אם אצטרך לצאת מכאן יהיה זה בכאב עצום אבל בראש מורם בתקווה שעם ישראל שהגיע לכפר מימון ידע לחכות מחוץ לגוש בשורה ארוכה ויעשה את מה שהייתה המדינה אמורה לעשות - יצדיע לתושבים על עמידתם הזקופה מול הטרור ומול חולשתו של ראש הממשלה.

אנשים שואלים אותי על עזיבת משפחות. האמת? אין כזו. בגני-טל ראיתי משפחה אחת מתוך 75 משפחות שפרקה את החממות ואולי גם ארזה את הבית. אין לי בעיה עם זה. לא כל אחד מסוגל לשרוד את המצב הקיים וכל אחד יעשה כפי שמתאים לו. יחד עם זאת, אולי הייתי נעצבת מאוד עם זה היה המוני ולא יחידני.

בנוה דקלים, זהו הישוב הגדול בגוש (600 משפחות), עזבו שתי משפחות. אחת מהן היא משפחת גרוס, הוריה של תושבת גני טל. לזוג גרוס, שלהם נכדים ונינים בכפר דרום, גני טל ונווה דקלים, נערכה מסיבת פרידה. הגברת גרוס היא ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, וחבריה לשכונה הצדיעו לה ולבעלה על עמידתם הגיבורה במשך שנים תחת מטח של פצצות מרגמה וטילי קסאם, ללא הרהור על עזיבת הגוש; על היכולת המדהימה שלהם, בגיל מבוגר, לשרוד שנה וחצי של אי ודאות; ועל הישארותם עד כה בגוש.

הזוג גרוס ביקשו מהשכנים להמשיך ולהשקות את הדשא והעצים בהיעדרם לחופשה בת חודש, והתפללו כי יזכו לשוב לביתם ולשכונה החמה והאוהבת בנוה דקלים.

במוצאי שבת האחרון נרצחו על ציר כיסופים רחל ודב קול. לא הכרתי אותם אישית אבל ידעתי לזהות את רחל כאחותה של רותי כהן מהמושב שלנו, אליו הגיעו רחל ודב להתארח בשבתות האחרונות.

במוצ"ש האחרון זיהו על ציר כיסופים דמויות חשודות ולכן עצרו את התנועה ומדי פעם, כמו תמיד, נתנו למספר מכוניות לעבור. מי שעמד באותה שעה על הגשר היה עמי שקד, קצין הביטחון של המועצה. הוא גם זה שעצר את הרכבים מלהמשיך בנסיעה, והרג את המחבל. דב ורחל, לא הבינו שהוא סימן לעצור, המשיכו בנסיעה ונהרגו. הרכבים שנסעו אחריהם הספיקו לעצור.

אינני יודעת כמה חיילים היו כדי להגן על אזרחים חפים מפשע. אני רק יודעת שבכפר מימון היו הרבה, הרבה יותר כוחות. מכעיס אותי שלאוכלוסיה שהורכבה מאישי ציבור ורבנים שקוראים לא לאלימות וממשפחות עם ילדים ותינוקות, הביאו כוחות צבא ומשטרה ענקיים בגודלם, כדי למנוע מהם למחות כנגד מהלכי השלטון שמא יעברו על החוק (על איזה חוק? אין לי מושג). לעומת זאת, אזרחים שכל חפצם הוא להישאר בחיים ולא להיכנע לטרור לא זוכים מהמדינה להגנה בהתאם. הלוואי ובטרור היו נלחמים כמו שנלחמים בזכות הלגיטימית של אנשים למחות. אז בטוח כבר לא היה טרור.