שישי בצהריים, עמיר לב

אחרי הגירושים היא התמכרה להתרגשות. בת 32 אף פעם לא נשארת מאחור. הג'ינס הנמוך נראה עליה טוב. מקפידה על נעלי שפיץ בחורף, מקפידה להחליף את המוזיקה שהיא שומעת כשצריך. פעמיים בשבוע היא מחליפה שרוך לפלאפון, שלושה שרוכים בשלושה צבעים אצלה במגירה ליד המיטה. נוסעת פעם בשנה (בחגים) עם הבת שלה לסיני, שתי חברות - אמא ובת.

היא צדה אותם בעבודה ודרך האינטרנט אף פעם לא ברחוב. הם היו באים אליה לכוס קפה, אם הם היו מוצאים חן בעיניה היא הייתה מציעה להם גם וודקה. אחר כך הייתה לוקחת אותם לחדר השינה, מיטה עם ריח של קרם גוף, ארון קיר ומחשב פתוח. פעמיים בשבוע, ביום חמישי כשהילדה ישנה אצל אבא שלה וביום שלישי בבוקר כשהיא הייתה מתחילה ללמד מאוחר. גברים תמיד היו מופתעים ממנה. היא ממש לא התעניינה בהם לפני (כמה משפטי נימוס) ובטח שלא אחרי, ואם בכל זאת מישהו הרגיש צורך לדבר קצת היא הייתה מקשיבה בסבלנות.

היא והבת שלה היו רואות המון סרטים ב-די.וי.די, הן היו מספרות הכול אחת לשניה, היו יושבות על המרפסת, מעשנות סיגריות (גולף) תמיד עם שתי כוסות זכוכית חצי מלאות בקפה שחור.

הן היו מדברות על הלילות, מה כל אחת עברה ועם מי, ולפעמים כשהסיפור היה סוער במיוחד או גרוע במיוחד הן היו מתכופפות ועולות חזרה תוך כדי פרצי צחוק קרועים שנגמרו באותה
מילה שחוזרת על עצמה - "גדול", "גדול", "לא נכון", "לא נכון", "לא נכון".

לבת שלה (בת 18) לא הייתה שום בעיה להציע את עצמה לאיזה בחור מדליק שפגשה במקרה או לעלות לסוכה עם המציל שמבוגר ממנה בעשר שנים. אבל היא עדיין לקחה את זה קשה כשהם לא היו מתקשרים אחר כך. הן אף פעם לא דיברו על ההתנתקות ולא על ויקי קנפו. כשהן היו מזמינות פיצה ובוהות מול המסך זה אף פעם לא שינה להן אם הראו את טלי פחימה, יגאל עמיר או פרסומת להאגיס. לפעמים אחת מהן הייתה מביאה הביתה ספר בסגנון "איך לחיות בלי לדאוג" או "הנזיר שמכר את הפרארי". כשהילדה קיבלה איזה אביזר ארוטי מחברותיה ליום הולדת היא אמרה " אימא אני מכירה את הראש שלך, זה רק שלי".

בחופש הן נסעו לאיזו בקתת בריאות בחוף הכרמל, טבלו את עצמן בשמנים ונאנחו אנחה ארוכה כשגברים דמויי מדריכי כושר עיסו את גופן עם ידיהם השריריות.

בספטמבר האחרון היא חזרה לתיכון ללמד ולבת הייתה חצי שנה להעביר עד לגיוס. היא הייתה מורה למדעי הטכנולוגיה, התלמידים אהבו אותה, תמיד היה לה זמן לעשן אתם סיגריה על הספסל כשהם הרגישו צורך לדבר. היא הייתה מזדעזעת בכיתה בכל פעם שהיה פיגוע ובוכה כל שנה בעצרת רבין, גם ביום השואה וביום הזיכרון. היא פיתחה משפטים שעבדו בכל מצב "אל תקשיב לי, תקשיב לעצמך" או "אני רואה אותך ואני בקלות יכולה לראות אותי בגילך". בין התלמידים היה אחד, אדם מי"ב, גבוה ושרירי בלי לעשות ספורט, מעשן נובלס, שיער ארוך, כותב שירים. בכיתה י"א הוא דיבר על שלום ואהבה, היה שומע מוקי עם עיניים נוצצות. בי"ב הוא עבר למאיר אריאל ואהוד בנאי והשלום והאהבה נשכחו קצת.

היו לאדם המון שיחות נפש עם המורה לטכנולוגיה שמעשנת גולף. הוא צרב לה את אהוד בנאי והיא הייתה יושבת בשמש עם דיסקמן על הברכיים (מאיר אריאל ממש עצבן אותה). "תראה, המכנסיים שלך נופלות, תרים אותם, תתחשב בי" היא הייתה צוחקת אתו. אחר כך העיפו את אדם מהתיכון. הוא בא שיכור למסיבה של פורים. קיבל עונש להכין עבודה על "הרפורמה של ועדת דברת". הוא ביקש ממנה עזרה. היא הזמינה אותו אליה ביום חמישי, היא הכינה לו את העבודה, הוא שתה קפה. היא הציעה לו וודקה והוא שכב איתה כל הלילה.

היה כבר כמעט אור בחוץ. הם שכבו זו לצד זה. היא נשענה עם הראש על הכתף שלו.
מורה ותלמיד, "נובלס" ו"גולף",
עיניה נצצו, היא חייכה לעצמה ואמרה:
"אתה חייב להכיר את הבת שלי".