אני כותבת מכפר מימון לאחר לילה שבו ישנתי שעתיים. אתמול בצהרים דיברתי עם חבר מקיבוץ בארי, והוא סיפר לי שנסע לכפר מימון דרך השדות וראה עימות של "מתנחלים" (אזרחים מתנגדי ההתנתקות) עם אנשי צבא. הוא היה מזועזע - וכך גם אני, ממה שסיפר לי. אך בכל זאת התעקשתי, "מה שראית לא מאפיין את הציבור ששוהה במקום".
כיוון שאני קיבלתי עוצמות חיוביות מהציבור הגדול שהגיע, וחברי הקיבוצניק חש פחד ממה שעומד לקרות, החלטנו לבוא יחד לכפר ולראות את אותן התרחשויות מזוויות ראיה שונות. בשער של כפר מימון, החסום כמובן למעבר, לחשו לנו אנשים שונים (וגם שוטרים) שאפשר להיכנס מהצד דרך הפרצה בגדר. אחד השוטרים שמסר לנו את המידע וראה שלא עשינו בו שימוש גילה הבנה ואמר "אז מה באתם להזדהות"? "אני כן", השבתי "אבל הוא לא" - והצבעתי לעבר חברי, שבא עם בתו הגדולה שמתגייסת היום. "הוא", אמרתי, "בא לבכות".
כמה באו לשחק בשוטרים וגנבים
בשער ראיתי כמה אנשים שבאו כנראה לשחק בשוטרים וגנבים. מישהו עלה על גדר ואחדים עמדו מאחורי השער כמנסים לפרוץ החוצה, ואני לא הבנתי על מה ולמה, כאשר במרחק מטר מהם ניתן לעבור בחופשיות. אחר כך הגיע רכב משטרתי שבו ישב חייל והקריא מכתב כביכול מהרב אבינר, מה שהסתבר מאוחר יותר כשקרי. הרב אבינר ישב אותה שעה בבית הכנסת של הכפר והעביר את מסריו לכולם. לא היה צורך במתווך מטעם הצבא, ואני הרגשתי שבמלחמה הפסיכולוגית הזו מזלזלים באינטיליגנציה שלי ושל הציבור הרחב. מי שנותן לצבא ולמשטרה את הרעיונות האלה, כנראה חושב שאנחנו רובוטים. מסתבר שהוא לא ממש מכיר את מי שנמצא כאן וכדאי לו לבוא להסתובב בין האנשים ולהכירם מקרוב, אז בוודאי היו משחררים את כוחות הצבא והמשטרה המפלצתיים בגודלם שמקיפים את הכפר, מכיוון שהיה ברור לכולם שהציבור שנמצא כאן ילך בסדר מופתי לחניון רעים ולכיסופים ללא אלימות.
נפרדתי מחברי הקיבוצניק שנשאר עם מראות הכניסה והחלטתי לראות מה באמת קורה בפנים. בניגוד למה שהתפרסם, אין שום בעיה להיכנס פנימה, וכל הזמן רואים אנשים שמצטרפים. מרגע שנכנסתי לכפר הסתובבתי עם חיוך מרוח על הפנים, מרוגשת בכל רמ"ח אבריי. משפחות משפחות ישבו עם ילדיהן בתנאים קשים וכולם עייפים ושמחים - לא נראים כלל כאנשים שהולכים להתעמת עם מישהו. עברתי ביניהם וסיפרתי להם קצת מהחיים בגוש ומחוויותיי בימים האחרונים. אנשים הקשיבו בצמא וסיפרו לי מה עובר עליהם. הם התייחסו אלי, כתושבת הגוש, בהערכה רבה, ואני הערצתי את האנשים האלה, שוויתרו על חיים נורמלים ונתנו מעצמם כמעט הכול בשביל לבוא ולתמוך ולהזדהות עם מי שהם בכלל לא מכירים. ראיתי אנשים, שעם כל הקושי שמערימים עליהם, מרעיפים הערכה ואהבה על השוטרים והחיילים. כך למשל, כאשר קבוצה של בחורים קראה להקיף מכוניות בהן ישבו אנשי מג"ב ושוטרים בתחומי הכפר, מיד הגיעו בחורי ישיבה והרגיעו את המתלהמים וביקשו מכולם לתת להם לעבור. אחד הבחורים, שנראה כבחור ישיבה, המשיך לצעוק ולהתלהם במטרה לסחוף אחריו אחרים. הבחורים תפסו אותו ולקחו אותו הצידה והתחילו לחקור אותו מאיזה ישיבה הוא. לאחר בירור קצר הסתבר שהוא לא קשור לאף אחד וגם לא לומד באף ישיבה. חוץ מהזקן והכיפה לא היה בו שום דבר דתי.
שב"כניק? פרובוקטור? בטח שלא משלנו.
התור הבלתי נגמר לשירותים
כפר מימון מלאה אנשים. ואנשי כפר מימון? מק-סי-מי-ם!!! ביתם פתוח לכולם. פשוט לא יאומן. בכל בית אליו תיכנס תראה אנשים שרועים על הספות והרצפה, החדרים מלאים עד אפס מקום והתור לשרותים לא נגמר. ובעלי הבית? מתרוצצים, מחייכים ומקבלים את כולם בסבר פנים יפות. "מי רוצה לשתות משהו חם או קר?" שואלת בעלת הבית תוך כדי בישול ארוחות לאורחים שלא מפסיקים להתחלף ובלי להתבלבל היא מתנצלת שאין לה מספיק ונגמר.
עם ישראל בתפארתו
השעה שתיים עשרה בלילה. הורי ואחד מאחי, יחד עם חמשת ילדיו, כבר נמצאים בכפר מאז היום הראשון של הצעדה. עכשיו התקשר אח נוסף שלי ואמר שהוא הגיע לכפר מימון עם אשתו, חמשת ילדיהם ואמה של אשתו. הלכתי לעזור להם להיכנס לכפר ולהקים את האוהל. פתאום קפצו משום מקום נערים ושאלו אם צריך עזרה. מדהים! עזבתי את אחי והמשכתי לטייל. הרגשתי מותשת ולא רציתי לישון. רציתי לנשום עוד מהטוב ומהיופי ששרר באוויר. פגשתי קבוצה של חב"דניקים שהחליטה להעיר את כולם לצאת לדרך. כעסתי עליהם שהם מעירים את כולם. אדם מבוגר התווכח איתי ואמר שהם לא באו לישון אלא לצעוד. הסברתי לו שאני באתי מגוש קטיף לקבל כוחות, ואין לו מושג כמה כוח אני מקבלת אפילו מהישיבה שלו כאן בכפר שמבטאת נחישות. גם אם עוד לא צועדים, צריך להיעזר בסבלנות עד שיגידו.
בסופו של דבר מצאתי עצמי מותשת והחלטתי ללכת לישון תוך כדי הליכה לכיוון הבית של חברים שגרים בקצה כפר מימון, פגשתי מבוגרים ונוער שמדברים עם החיילים, כאשר בין החיילים לאזרחים מפרידה גדר. השיחה התנהלה בשקט ובכבוד. בבוקר התעוררתי לקול שירה קפצתי מהמיטה וראיתי קבוצה של סטודנטים לבושים כתום עם שלטים שנונים צועדים בשירה רמה ובקריאות אהבה לחיילים שנמצאים מעבר לגדר. מיהרתי לכיוונם צועדת ובוכה.
אחר הצהריים חזרתי לגוש. מה יהיה הערב? אני רוצה לחזור אל הכפר ולהביא לאנשים שם אוכל. הדס, בתי בת החמש שאלה איפה הייתי ואולי ניקח גם אותה הערב. ברור לי שאצטרף גם לצעדה, אך עדין לא החלטתי האם גם הילדים יבואו. נראה.