שעתה של הצביעות הכתומה

ימים אלה הם שעתם היפה של הצבועים והמתחסדים. כל אלו שלפתע מרוממים את שלטון החוק וצועקים כנגד רמיסת זכויות האדם ופגיעה אנושה בכבודו. אלו שלא מבינים כיצד אפשר לסגור מתחם יישובים שלם לכניסת אזרחים, ואיך לכל הרוחות אלו שמתגוררים שם צריכים לעצור במחסום ולהציג תעודת זהות. שלא מבינים איך חייל יכול לבצע מעשה שהוא בלתי מוסרי בעיניהם או בעיניו. שלא מבינים איך אפשר לחסום מפגינים בדרכם להפגנה.

המתנחלים, מתנגדי ההתנתקות וכל שאר תומכיהם קובלים לפתע על מה שנראה כשרירות ליבו של השלטון, על כך שהמשחק כולו משוחק נגדם, על כך שכל המערכות עובדות מולם. לפתע נפקחו עיניהם.

לאחר חסימת האוטובוסים של מתנגדי ההתנתקות, וכליאתם אתמול, דה פקטו, בכפר מימון, הגיע גלגול העיניים לשיא חדש. "איפה השמאל יפה הנפש", צעקו האנשים שביקשו לצאת להפגנה שמטרתה היתה פריצה לשטח צבאי סגור, או במילים אחרות, הפרת החוק. הרשו לי להפנות את אותה השאלה בדיוק, אל מי שהפך פתאום לאביר החוק.

איפה הייתם עד היום? איפה הייתם כשעל יד ההתנחלויות המיועדות לפינוי נכלאו אנשים במתחמים מגודרים העונים לשם מחנות פליטים או כפרים? שמהם איש לא יצא או בא בלי אישור מוקדם מהצבא, שבדרך כלל לא ניתן, שגם אם ניתן יכל להילקח לפתע ללא כל אזהרה. מדוע לא מחיתם על הפגיעה בכבודם של עשרות אלפי האנשים, שמעוכבים יום יום ובוקר בוקר במחסומים ביציאה מבתיהם, לא יודעים אם יוכלו להגיע למקום העבודה, לבית החולים או סתם לבקר חברים ביישוב הסמוך, רק בגלל שהם פלסטינים, ללא שהוכח כי הם חברים בארגון טרור. אנשים שלו היו מנסים לשכנע את החיילים במילים רכות לא לחסום אותם, או לחילופין צועקים לעברם "אושוויץ, אושוויץ" (כפי שנעשה כל הזמן במחסום כיסופים, וזו עדות ראיה) היו מוצאים את עצמם מבלים ארבע שעות בשמש עם פלנלית על העיניים (לפני שהיו נשלחים לכלא, כמובן). והמתנחלים ראו את זה, כי הם עוברים מדי בוקר באותם מחסומים בדיוק, מבלי לחכות רגע. אבל אז הם עדיין לא היו בעניין של זכויות אדם.

היפוך היוצרות המוסרי המתחולל לנגד עיננו הוא מדהים. טענות שעד היום היו שמורות לצד שמאל של המפה, בסגנון "יש דברים שאנשים הגונים לא עושים", שעל בסיסן סרבו אנשים להשתתף בהמשך הכיבוש בשטחים, זכו לשריקות בוז מימין. טענו נגדם שהם מחרבים את המדינה, פוגעים בביטחון, שמדובר באנשים לא ציוניים, לא יהודים, עוכרי ישראל וכנראה שגם הומואים. כל זה לא מפריע למתנגדי ההתנתקות לעבור חייל חייל ולשכנע אותו שאסור לו להשתתף במשימה ושעליו לסרב פקודה. באחד מאתרי האינטרנט של התומכים בסירוב אף משתמשים בסיסמא "זו לא סרבנות, זו ציונות". להזכירכם, סיסמתם של סרבני הכיבוש היא "ישראלי, ציוני, לוחם, סרבן".

הטרגדיה האישית של אלו המיועדים לפינוי, הכאב שהם חשים, מובנת. גם העובדה שזכויותיהם הבסיסיות מופרות ברורה, וכל מי שלוחם בעד זכויות האדם חייב לצאת כנגד הפרות אלה, למרות שאט הנפש והבוז לו אנשים אלה ראויים. זה כביכול "המלכוד" של כל שוחר זכויות, אבל הוא לא באמת קיים.

לא קל לחיות בסיטואציה בה אינך יודע מה ילד יום, היכן תגור בעוד חודש ולאיזה גן ילדים תיקח את הצאצאים ב-1 לספטמבר. ברם, מרביתם לא טרחו לחשוב ולו לשניה על מיליוני הפלסטינים שחיים כך כבר ארבעה עשורים, שני מטר מהם. במקרה הטוב זה לא עניין אותם, במקרה הרע הם חשבו שזה בסדר גמור ואפילו מוצדק. גם לאנשים דו פרצופיים או ערלי לב יש זכויות שדורשות הגנה. אבל עם כל הכבוד, שלא ידברו גבוהה גבוהה. גם התנצלות תתקבל בברכה.